הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אז אני וחתולי התחלנו לצאת. לקח זמן לגרום לסיסטר תרזה לעשות משהו, אבל זה סיפור ליום אחר. הגיע היום שבו מצפוני לא אפשר לי, והחלטתי שמספרים לנירה. נירה לא כל כך אהבה את העניין הזה. אם לומר זאת בלשון המעטה. ויש להודות ששרידי אי נעימות עוד נותרו בי. אבל כבר היינו במקומות כל כך אחרים בחיים. היא כבר לא היתה החברה שהיא היתה. היא היתה מישהי שהיתה מאד תלויה בי, והרגשתי שאני לא מקבלת מן הקשר הזה כלום. בשבילכם אלה חמישה פוסטים, בשבילנו אלה היו ארבע שנים.

טוב, "אי נעימות" זה לא מדויק. ביום שסיפרתי לה שאנחנו כנראה יוצאים ברצינות, היא חשבה שזה משעשע להתלוצץ איתי על כל מיני פיצ'רים אינטימיים של בעלי לעתיד!

אני וחתולי יצאנו לדרך חדשה. ומנירה לא שמענו הרבה. [מהותי להבנת ההמשך]

שלושה חודשים אחר כך, עברתי לגור רשמית עם החתול. שלחתי דואל לכל רשימת התפוצה הענפה שלי. ובו עדכנתי אותם בפרטיי החדשים:

"אני כבר לא גרה בבלה-בלה-בלה, עברתי לכתובת כך-וכך ומספר הטלפון שלי הוא זה-וזה" לא היה שום אזכור לחתול.

למחרת בבוקר. ניגשת אנוכי למכוניתי החביבה שהושכרה בליסינג.

ומשהו..

משהו נראה לי מוזר. היא עמדה קצת, אעפס, על העוקם.

לא היה אויר בגלגל האחורי הימני.

"שוין, פנצ'ר. קורה." אמרתי לעצמי. "בטח איזה פרחח צפונבון החליט להוציא לי אויר."

קראתי לחתולי שיעזור לי להחליף גלגל.

"מה יעזור לך שנחליף גלגל?" הוא אמר. "שני הגלגלים האחוריים שלך מפונצ'רים".

 רגע, מהזה?!

קראנו לגרר. הסתבר שחתכו לי את הצמיגים. עם חפץ חד.

מעשה פלילי? או מעשה עם ניחוח רומנטי א-לה שירת-הסירנה ד'עירית לינור?

שלא תחשבו שלא ישבתי כמה ימים בבית, חוששת שמה דרסתי בטעות את נחש המחמד של אחד מראשי הפשע המאורגן בתל-אביב.

מה שהניח את דעתי היה, שלוש שיחות טלפון שהתקשרה אליי נירה ביום ההוא.

נירה: אני מתחילה לעבוד בחברה חדשה. קוראים לה מסטיק.

קיפוד כזה: <משתעלת> שמחת זקנתי!

נירה: מה?

קיפוד כזה: שימחת אותי.

אני רוצה להשאיר אתכם עם המחשבה הזאת: אתם קמים בבוקר. מכל המכוניות בחניון של הבניין, רק שלכם, זו שכתוב עליה בגדול את שם החברה, חתוכים לה שני צמיגים. שניים. מי? מה? למה? איזה הלך רוח? זה יותר מפחיד ממצחיק.