הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

הסבירו לי איך, איך קרה שמצאתי את עצמי יושבת במצדה, מקום שאף פעם לא ממש סבלתי, עם ואדים, שתמיד ממש לא סבלתי, ובלי המפלצת, שאיתה רציתי לאכול צהריים לכתחילה???

ואדים, עולה מגרוזיה, תכול עיניים (זה הדבר היחיד הטוב שיש לי להגיד עליו) ניאנדרתל שעיר המחזיק בדעות שאפילו בימי הביניים היו חשוכות, אף פעם לא היה כוס התה שלי. 
"או! בדיוק מי שאנחנו צריכים לשאול!" הוא הקדים את פניי בוקר אחד בהכנסי לקפטריה. הבטתי בו וביאנה במבט רצחני של "מי זה המעז לדבר איתי לפני שאני שותה ליטר קפה?" אבל זה כנראה לא עובר טוב לגרוזינית. הוא המשיך לזמזם לי באוזן. "מי עושה בבית נקיון? את או בעלך?" אני, כשאומרים לי "בעלך" אני כבר מצטמררת. מה, הוא קנה אותי בשוק? "אנחנו חולקים את הנטל" פלטתי מתחת לשפמי מתוך תקוה שככה הוא ירד ממני. לרגע הוא הביט ביאנה במבט מאוכזב, נראה כאילו הרסתי לו את הטיעון. אבל הוא מיד התעשת וקרא בניצחון: "ידעתי שזה מה שתגידי!" בשלב הזה גלגלתי את עיניי לתקרה הצפה ודמיינתי שאני בלתי נראית. זה לא עזר. "אתם הנשים מהמערב, אתם לא רוצים גבר, אתם רוצים סמרטוט!" כשהוא אמר "גבר" הוא כיווץ את אגרופו בנחישות. "גבר זה בשביל לתת לכם בטחון. לא בשביל לנקות. אשה צריכה לנקות." הבטתי בו במבט מלא רחמים והלכתי משם. יודעת מה טוב בשבילי. בפעם הקודמת כשהייתי טפשה מספיק להתווכח איתו, כשחזר מנסיעת עסקים דרך הית'רו, הוא התעצבן איך זה שאני לא מבינה ש"הכושים מלכלכים את לונדון" ושעדיף שהם יגורו באפריקה. "אנגלים צריכים לגור בלונדון, כושים באפריקה ויהודים בישראל." אמר העולה החדש שבאמת מזדעזע מכל "האנטישמיות הזאת". אז לא פלא שכשהקנדי נסע איתו לשבוע כנס, הוא חזר עם מחלת ים קלה.

מכל מקום, עכשיו משהפרולוג מאחורינו, תנוני ואספר לכם איך מצאתי את עצמי בסיטואציה ההזויה ההיא.

בבוקר אמש, שלחתי SMS למפלצת ובו מילה אחת: "לאנצ'?" מילה אחת קטנה, הצופנת בחובה כל כך הרבה. הרבה יותר ממה שSMS אחד יכול להכיל. למשל "מפלצת, אני מתגעגעת אלייך, הרבה זמן לא התראינו, את כל כך נחמדה ויש לנו הרבה על מה לרכל, וחוצמיזה, אני רוצה ללכת לקופי-בין ודפקו לי ברז כמה דקות קודם."
היא מיד ענתה: "12:30 במצדה. זה בסדר שאני אביא את דגי?" 
עניתי "ודאי!" כי אני באמת טובת לב ו world nations ostrich. הלא אני שונאת מצדה. כי הם באמת דוחים. ובאמת שרציתי לפגוש את המפלצת שלי לבד. אבל אם כבר עם דגי, אז למה לא להרחיב את השמחה?
לזה היא ענתה משהו ברוח "יופי, אני אזמין גם את נקדימון והקנדי." 
לא יכולתי שלא לשמוח ולומר "בדיוק מה שחשבתי להציע!"

נכון נפלא?

גם אני חשבתי.

בסביבות 12:30, עודי מדדה על רגלי הצולעת לעבר מצדה, קיבלתי טלפון. הקנדי. "נו? את באה?", "כן, אני אוטוטו שם" עניתי. "כולם כבר הגיעו?". "לא, רק אני ונקדימון. המפלצת ודגי עוד מעט באים."
המשכתי לצלוע, והגעתי אל המבחלה. ישבנו, הספקנו להתרגז שלוש פעמים על שלוש מלצריות שונות שהתנהגו אלינו (ואל שאר אורחי הצהריים) כמו זבל. ואז, טלפון. המפלצת. "סליחהסליחהסליחה!! אני חייבת להבריז לכם, את לא כועסת?" אני? לכעוס? אני הרי אדם שוחר שלום המרחרח את פרחי הבוקר ומתמלא עדנה! "זונה!" אמרתי לה. "אני אפצה אותך! אני מבטיחה!" היא התרפסה. ואני אוהבת התרפסויות. "מה עם דגי? לחכות לו?" - "אני לא יודעת אני אשאל."
חיכינו, חיכינו, חיכינו, התעצבנו על עוד איזו מלצרית, ואז שוב טלפון, הפעם של הקנדי. ומי על הקו? נכון. דגי. הפעם שמעתי רק צד אחד של השיחה.
"לא... למה?... טוב. מה?! אל תתקע לנו עכשיו את ואדים!.... מה? פאטה כבדים? אוקיי. ורביולי. בסדר."
אני ונקדימון הבטנו בו מלכסנים מבטים מתחת לגבה מורמת. בבחינת "אנחנו לא קונים את זה. כן? לא? מממ..." הוא נשבע שזה באמת. שדגי בכלל לא מגיע, ושואדים מגיע במקומו. אני, שכבר הייתי מחוממת לגמרי על מצדה, אמרתי שאין מצב שאני נשארת אם הניאנדרתל מגיע לאכול איתי. בשביל זה אני מבריזה כל יום מארוחות צהריים עם החבר'ה שלי מהעבודה?!
הלכתי למלצרית וביקשתי שתארוז לי את המנה העיקרית ושתחזיר לנו, במטותא, את כרטיסי הסיבוס שלנו. היא אמרה שאין בעיה וחזרתי לשולחן. הקנדי ונקדימון התפתלו בכסאותיהם ואז זה הכה בי, הקנדי לא הזמין עדיין אוכל לואדים! הוא בכל זאת עובד עלינו!
"אהא!!" אמרתי לו. "לא הזמנת לו אוכל עדיין!"
"נראה לך שאני מזמין לו אוכל בשניה שאומרים לי?!" הוא הסביר באופן לא מאד משכנע.
כשהמלצרית עברה, הוא כמעט וצעק עליה "כבר עשרים דקות שאני מחכה לשתיה שלי, ביקשתי כבר שלוש פעמים, אפשר לקבל את השייק?!" ובאותה הזדמנות אמרתי "ואת כרטיסי הסיבוס שלנו".
משעבר מספיק זמן, הסטייק הזעיר שלי שעלה 65 שקלים הגיע בקופסת פלסטיק יחד עם שני עלי חסה בלתי יצוגיים בעליל. "הכרטיסים?" שאלתי את המלצרית. "זה בטיפול" היא אמרה שוב. 
לא עברו עשרים דקות, והנה מגיע לו ואדים, כולו מלא חשיבות עצמית וחיוך מאוזן לאוזן משוך על פניו. לא הרבה אח"כ הגיע סוף כל סוף השייק של הקנדי. בלי לחשוב פעמיים, ואדים לקח את השייק והתחיל לשתות אותו. 

בחיים שלי לא ראיתי את הקנדי כל כך אדום. בחיים שלי. הוא כמעט הוריד לו את הראש עם השיניים. נשבעת לכם. ואם הוא היה מתנפל לו על הג'אגולר, אני הייתי מחזיקה בשבילו את ואדים, בחיי. כשעברה המלצרית הבאה כמעט תפסתי אותה בצווארון, הבטתי בה במבט פראי וסיננתי "בפעם הרביעית, אפשר לקבל את הכרטיסים שלנו בחזרה?!" היא נרתעה לאחור בבהלה וכמעט הפילה כסא. הכרטיסים הגיעו אחרי כמה שניות.

ברגעי האמת אתה יודע מי החברים שלך. הם אלה שישארו אתך בעת צרה.
אני? אני ברחתי כל עוד נפשי בי. משאירה את נקדימון והקנדי מאחור.
והמפלצת? אם את שומעת, את תהיי השפחה שלי עד קץ הימים בגלל הסיפור הזה. חכי חכי.