הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

ככה, זה פוסט קיטורים ושליפת קוצים. ראו הזהרתם.

לחתולי יש חבר מימי הצופים. בחור קטן קומה, מקריח, שאין לי שום דבר משותף אתו. אני חושבת שגם לחתולי כבר מזמן אין.

ולבחור הלז, יש אשה, גם איתה, אין לי שום שפה משותפת.

עכשיו, אני מנומסת. בחיי. אם הייתי יותר זהירה עם הבלוג הזה, ולא היה שום סיכוי שידעו מי אני, הייתי מספרת לכם את האמת העירומה כל כולה. בלי מעצורים. אני הייתי מרגישה קתרזיס, אתם הייתם משתינים מצחוק, והכל היה נהדר.

אבל לא. הייתי חייבת לקרוא לבלוג הזה בכינוי שלי מהחיים האמיתיים. וגם לבנזוג המהולל. טפשה.

וזאת בעיה. בעיה גדולה מאד.

בגלל זה, יו סי, אני לא מתעללת פה בכל מיני אנשים שבחיים האמיתיים לא זוכים לחסד הזה. [ויסלחו לי חברותיי היקרות שהן היחידות לסבול את ה-ranting] בגלל זה, הבלוג הזה, שקוראים לו "על קוצים" נהיה במקום "על ריטאלין" או "על צמר גפן מבושם".

אותי זה מעצבן. אני קיפוד, סעמוק! לא גור כלבים עם עיניים גדולות ואזניים שמוטות.

מכל מקום, אחת לאיזשהו פרק זמן, הם מתקשרים, אלה, ואני חייבת לבוא גם, כי הם מתעקשים להפגש בזוג.

ואז חתולי והחבר שלו מדברים על העבודות המשעממות עד בחל שלהם, ואני צריכה לנהל את אותה שיחה בפעם המאה-אלף-ואחת, עם אותה בחורה, שפה יעצור שטף המטאפורות והתיאורים הססגוניים שלי. תודה.

אז היום, כמעט היה משבר ביחסים שלי ושל חתולי סביב העניין הזה. אני לא יכולה לפרט יותר, כוסאמו. אז במקום זה, אני אשיר לכם שיר.