הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אני רוצה להבין משהו.

לא בקטע קנאי ולא כלום.

באמת שאלה.

אני פה, בוא נראה, שלושה וחצי חודשים.

יש לי, בוא נראה, 37 אלף כניסות (פלוס מינוס)

בחודש האחרון (בול) יש לי, בוא נראה, יותר מ-13 אלף כניסות. בחודש שקדם לזה, יותר קרוב ל-14 אלף כניסות. (אולי לא הכי הרבה בישרא.. אבל מאד גבוה)

עכשיו, לא שאני רוצה להתקטנן, אבל אני יודעת (במקרה) כמה כניסות היו לכמה בלוגים שנמצאים מעליי, בשבוע, חודש, וחודשיים אחרונים. יש לי שריטה כזאת.

אני זוכרת מספרים. נו שריטה. מה אני אעשה.

נגיד, אני זוכרת את המספר של כל המכוניות שהיו לנו מגיל 9. כן. 21 שנים כמעט. וגם את כל המכוניות של החברים שלי. וגם את כל המכוניות במגרש החניה של הבניין. זוכרת. שריטה. באמת שלא התכוונתי.

בכל אופן.

אנחנו גם משתוללים פה על התגובות בלי עין הרע, לא הייתי אומרת שלא מגיבים בבלוג שלי.

עכשיו, זאת באמת לא המטרה. באמת באמת באמת באמת  שלא. (באמת).

המטרה, חד משמעית זה לכתוב, להתכתב, לפרוק, ולהינות. המטרה ההתחלתית היתה לאחסן את האנקדוטות שלי. במקום לספר אותן שוב ושוב ושוב עד שיישכחו או שחתולי ירדם לי מרוב שעמום. ולאט לאט המטרה השתנתה. ונהיה כיף לקשקש עם כולם, ולהתחכם ולהתבטא בחופשיות.  [שלא לדבר על להתלונן על כל מיני פקצות מהלשכה. ולהתבכיין ולהיות סמרטוט עלוב נפש... בעעע... ]

אבל מישהו מוכן להסביר לי איך זה שפרנצ'סקה בתי האהובה והמאממת כבר לא מגניבה?

איך הדבר הזה נמצא לפניי ולפני האחת? לא, כי יש לי הערכה מאד מאד טובה איך הפונקציה שמחשבת את הטבלה עובדת (יש לי המון אינפורמציה בלתי חשובה, כאמור) אפילו, ממש טובה. ואני לא מנצלת את זה. באמת שלא (והכל אמת, אתם יודעים). אולי הגיע הזמן להתחיל?

איך זה שאשמ"ש, שאולי אני משתעשעת מכל תקרית המילקי הזאת, אבל אי אפשר להתכחש לזה שהיא עשתה עניין בחודש האחרון, למשל, 8000 כניסות בשבוע, לא נכנס בכלל לטבלה? [כלומר, אני יודעת בדיוק למה הוא לא נכנס. בגלל הפונקציה הלא-כל-כך-מוצלחת!]

ושאנחנו (אתם ואני! כן. אנחנו בעניין הזה ביחד!) רק מקום 16 בטבלת הבלוגים שעשו עניין בחודש האחרון?

זה פשוט לא הגיוני. זָ'אקוּז!!!

קיפוד כזה, כפר-סבא.

הערה מהותית, הפיחסולוגית שלי מאד מרוצה מההתקדמות שלי, והיא אומרת שאני הרבה פחות תחרותית ממה שהייתי פעם. רק שתדעו לכם!