הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

קצת רקע. ניהלתי שיחה בדואל עם גלעד נס מרשימות. עכשיו, אני קצת אנאלית בענייני דקדוק ולשון עברית. טיפה. [עשו פרצוף נדהם, מה אכפת לכם..]

זה לא שאני מתנהגת כמו מורה ללשון. ממש לא אכפת לי אם מישהו אומר פוטייטו או פוטאטו, טומייטו או טומאטו. גם לא אכפת לי אם מישהו אומר: "בחיאת אמאשלך, סתכלי! שני דבורות!" [כלומר, אכפת לי. אבל אני סופרת עד עשר ונושמת עמוק ולא אומרת כלום. או שאני אומרת "שתי דבורים? איפה?" שזה מאד קונסטרוקטיפי. ומעצבן.]
אני גם לא מסבירה את ההתנהגות הבאה לאנשים שלא משעשע אותי לנהל איתם דו שיח מינימאלי. כמו כן, לפעמים, זה כן סביר. (הסבר מיד)

ולכן, אני לא מתקנת, אני משתדלת להתנהל בגבולות הסביר.
אחת הבעיות הקשות יותר עם העניין האנאלי הזה שלי, היא בעית השימוש בציווי.
כעת, אנחנו בעניין של חשיפת מחלות הנפש שלנו, זה מה שאני מבינה.
אז כשמישהו מצווה עליי בעתיד, זה מה שבד"כ קורה:

מישהו: תבואי לפה.

קיפוד כזה:  לא סביר.

מישהו: <מבט מבולבל>

מה שקורה בבית, עם חתולי, שכבר מכיר את גחמותיי האינפנטיליות, זה:

חתולי: תביאי לי את השלט.

קיפוד כזה: לא סביר.

חתולי: רוצה לראות שאת תביאי לי את השלט?

קיפוד כזה: נו?

חתולי: הביאי לי את השלט!

מקבל את השלט, נו מה...

אז גלעד, אמנם כן סביר שאנשום.

עצרו!!

שלא תהיינה אי הבנות!
אני אוהבת את גלעד נס והוא כותב מדהים!
לרגע לא חשבתי שזה עשוי להשתמע מהפוסט שלי!
הוא היווה לי השראה.
זה הכל.

עכשיו, מי הסמארט-אס שיעבור על הפוסט וימצא את הטעויות שהשחלתי לתוכו בכוונה כבדיקת עירנות?!  שאני יכניס בשבילָכם שניים שלוש טעויות?