הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

או "חוויה מתקנת!"

קמתי היום ב09:00 במאמצים רבים. מדובר בלוחמה פסיכולוגית עמוקה כנגד כל היסודות הקמאיים של הנפש שלי שהתחפרו בעמדותיהם ובפוכיהם והנידו ראשיהם לשלילה עצבנית. ובכל זאת. קמתי. סחתיין עליי.

לקח לי קרוב לשעתיים להביא את עצמי לצאת מן הבית. דבר ראשוווון... הכנתי לי ארוחת בוקר. דבר שנננני... הכנתי לי קפה נטול, כמו שאני אוהבת. התמכרות זו התמכרות! דבר שלישיייי... הלכתי להעיר את חתולי ולהציק לו מתחת לפוך. דבר רביעיייי... וכך הלאה. אח"כ ניג'סתי לו שימצא לי את הכתובת. "לשכת התעסוקה לאקדמאים בתל-אביב, ברנר 91!" הוא אמר. ישבתי להסתכל על המפה. ארוכות. תל-אביב מאד מעניינת ?This time of the year, don't you think. מה? צריך ללכת כבר? אהמ.. כן. טוב נו.

יצאתי לדרך. הדופק התחיל לעלות. "אני הולכת מיד למנהל ומבקשת יפה שהוא יטפל בי! הוא כבר מכיר אותי, ואני לא צריכה את עגמת הנפש הזאת שוב!" דאגתי שהכל יהיה אצלי. תעודת סיום תואר, תעודת זהות, תעודת תורם דם, תעודת לידה, תעודת סיום כתה א', תעודת אליפות מחנה-גנים בהורדות ידיים. העיקר שלא יקרה שוב, חו"ח, טפו טפו טפו, מלח מעבר לכתף, שלושה צעדים לאחור, סיבוב במקום, קידה.

ירדתי בלה גארדיה, פניתי לרחוב יבנה, הצצתי במפה, גיליתי שכנראה שהצלחתי להגיע בדרך הכי קצרה. צ'אפליקה לעצמי [ותודה למשפחת אלירם,טייטס,פראנץק' וירון הגאון שהביאוני עד הלום] פתאום! פקק מהסרטים. מהסרטים אני אומרת! משהו גיהנומי. וברחובותיה הצרים של תל אביב בהם אדם לאדם זאב ונהג ונהג בולדוזר אימתני עם דוקרנים על הגלגלים, כשאני אומרת גיהנומי, אני מתכוונת גיהנומי. זו היתה משאית שהובילה בלאטות של אקרשטיין. היא ניסתה לפנות ימינה. לא הצליחה. קדימה, אחורה, שוב קדימה, קצת ימינה, אחורה, שמאלה... את הנשמה הוציאו לי. ואז קרה הגרוע מכל. כל הגברים שהיו בסביבה יצאו מהמכוניות והתחילו לתת עצות ולנופף לנהג בידיים. "כן! כן.. לא!! אחורה. אחורה.. מה אתה עושה?!" אני במקומו הייתי דורסת אותם. שלא לדבר על זה שאם הייתי חייזר הייתי יוצאת מהמשאית ומתחילה לנופף בידיים ולצעוק. זה היה מחזה סוריאליסטי למדי.

כבר הייתי כולי בהלך רוח של "איפה שאת רואה חניה, כמו שאת, חני." אבל לא מצאתי חניה עד שהגעתי לרחוב ברנר. מיד חניתי. ואז ראיתי שאני ליד מספר 12. חישוב מהיר העלה שיש לי ללכת כ-40 בלוקים. בגשם.  אבל רחוב ברנר נראה לי כל כך קטן! אמרתי לעצמי "טוב נו, זה בטח היה 19, ו Hebrew ISO Logical." הצצתי לצד השני של הכביש. זה היה מספר 17. "מעניין". אמרתי לי. הלכתי עוד בניין אחד במעלה הרחוב, והפלא ופלא! ברנר 19. לשכת התעסוקה לאקדמאים. חניה מהסרטים.

לב שלי עשה ריקוד קטן במקום שלו.

נכנסתי. קצת מודאגת.

היו הרבה אנשים יחסית. כתבתי את שמי ברשימה. שאלתי "מי זה קונסטנטין?" הצביע אחד. אמרתי לו שאני אחריו והתחלתי למלא את הטופסולוגיה הנדרשת. בהקשר הזה מעניין לציין שאף אחד מהמובטלים החדשים לא ידע מה התאריך היום. הק. אני אפילו לא ידעתי איזה יום היום...

אחרי חמש דקות הבנתי שרב האנשים ברחבת ההמתנה הקטנה שלי (כמו לרופא) ממתינים בכלל לדוקטור מדעי-הדשא ולא לדוקטור-מוהנדסים.

נפתחה הדלת.

ומי נכנס?

נכון!

קונסטנטין!

איזה יופי חי?!

תוך 5 דקות נכנסתי גם אני. התיחסה אליי מאד יפה. תוך 5 דקות יצאתי.

פשוט תענוג. מה אגיד לכן. ממליצה בתור בילוי לבוקר יום גשום. אפילו יותר כיף מרופא שיניים.

קצת רקע:

יש שמועות על פיטורים

פיטורים

קוצצתי

בלשכה

מכתב