הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

שלום לכם ידידיי, מכריי, ומוקירי זכרי.

היום חזרנו מנופש מפנק בגליל. מעט מקליפת המתח והלחץ שעוטפת אותי התקלפה לה, וגילתה תחתיה גושים עצומים ומשורגים של עוד הרבה מתח ולחץ. אבל באמת. זה כבר הכל מים מתחת לגשר.

היום בערב במהלך ארוחה משפחתית בת 11 נפשות, התחוור לי להפתעתי, לחרדתי ולזעזועי כי הפילים קוראים את הבלוג שלי בהחבא. בהחבא. מבלי להוועץ בי, מבלי לספר לי, מבלי לשאול לרשותי. אני כועסת ופגועה באופנים שקשה לי לתאר. באמת שקשה לי לתאר.

ליתר דיוק, מאד קל לי לתאר, ואפילו הייתי מתארת בשמחה, אלמלא הייתי חוששת באמת ובתמים שקוראות אותי עיניים מציצניות שאין זה מקומן.

אני ערה לזה שזו סוגיה 'אתית' אפרפרה במקצת. הלא, קישרו אליי בלוגים מYNET, הלא אני מפרסמת בלוג באינטרנט ולא למגירה. ובכל זאת. לא נמצאתי בדרכים האלה. אני שומרת בקנאות על פרטיותי המחשבית. יש לי חשבון מוגן בססמא, כל שאר הגישות למחשב שלי הן של GUEST ולא ADMIN. שומר המסך שלי מנתק את החשבון שלי אחרי דקה בלבד של אי שימוש. אם מישהו ניגש אליי כשאני מתעסקת בכתיבה ובבלוג, אני מיד סוגרת את החלונות הרלבנטיים.

יש עוד הרבה לפרט. על פרטיות, ועל אמון, ועל כבוד ליומן האישי שלך, שאפילו מונח פתוח על השולחן בחדר המגורים, עדיין מן הראוי שישאלו אותך לפני שיעיינו בו. ומשעיינו, שלא ימשיכו לעשות זאת בהחבא.

אבל אני אפסיק בזה.

ואספר שמפאת כבודם של חותניי המכובדים, לא חשפתי את שמם, או עיסוקם. מפאת כבודם של גיסיי המכובדים עוד יותר, לא כתבתי מילה אחת עליהם, על אף שאפילו שלושה בלוגים לא יספיקו כדי לתאר את מחשבותיי בנוגע אליהם.

השתלשלות העניינים היתה כדלהלן, ניגשתי למחשב של הפיל, כי שלי היה תפוס, והקלדתי israbl... להפתעתי הדפדפן השלים את הכתובת של הבלוג שלי ועוד אי אילו כתובות בישרא. כששאלתי את חתולי אם זה הוא, הוא אמר שגם לו זה קרה, והוא הניח שפשוט אני נכנסתי קודם.

בעודי מוחקת כל שריד מן ההיסטוריה (למקרה שאמנם אלה אני והוא) הוא בא אליי ואמר לי שהוא שאל. ונענה בחיוב.

----

למזלי, המחשב בחדר לא הצליח להתחבר. כי התכוונתי למחוק את הבלוג.

----

יצאתי נסערת מהבית. הלכתי אל סוס. [כמה פעמים אני אגיד לכם שאתם חייבים חברה נאמנה כסוס?!] בדרך, בטלפון, ספלול וטאקאשי הציעו לי להתאפסן אצלם, ברוחב לב [וגם כמו ספלול וטאקאשי!] וכשהגעתי אל סוס, חתולי הצטרף אליי.

העברנו ערב נעים (יחסית, כשלא מחיתי דמעה או הזיתי בהטחת ראשים אליי קירות) ואח"כ חתולי לקח אותי ל"אכזרית בלתי-נסבלת". סרט מאד נחמד.  רק שהתקשיתי להתרכז.

המחשבות שלי שוב ושוב חזרו לשאלת האמון.

-- למה שאני אאמין שהגיסים שלי לא יודעים מהבלוג ולא ידעו מהבלוג? אז אומרים לי שלא. אז מה?

-- איך אני אוכל להמשיך לכתוב בלי המחשבה המנדנדת שאנשים לא רצויים, שיודעים שהם אינם רצויים קוראים את מה שיש לי להגיד?

-- למה בנאדם, נחמד, גועלי, טיפש, מתחשב, חכם, כל בנאדם, שמבין שגם ככה יש לי מעט מאד שהוא רק שלי עצמי. יש לי את המחשבות שלי, את החברים שלי, ואת הכתיבה שלי, למה שאיזשהו בנאדם, לא חשוב איזה מין בנאדם הוא, לא יכבד את הגבול האחד הקטן האחרון הזה, של הפרטיות שגם ככה אין לי?

מישהו מוכן להסביר לי? כי אני באמת מתקשה.

ובסופו של דבר, אני פה מבוצרת, כועסת, פגועה, ומחפשת מישהו עם משקפת ופינצטה.

יש לי פילים ברקטום.