הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

התקבלו החלטות כדלקמן, באופן עצמאי ובלתי תלוי:

1. אני ממשיכה לכתוב בלוג, ציבורי.

2. מי שקורא ולא אמוור לקרוא, ויודע היטב שהוא אינו רצוי כאן, שיקפוץ לי בסיבובים. הוא אמור להרגיש לא נוח עם מעשה המעילה באמוני, ולא אני.

3. כשם שלא כתבתי על גיסיי עד כה, כך, ככל הנראה לא יישמעו פה יותר סיפורי פילים. עם הקוראים הסליחה.

4. אני כרגע אצל הוריי. גמרתי לנקות את המטבח, ואני עוברת  לסדר את הסלון. זה כיף חיים. אני יודעת שזה משונה, אבל זה עושה לי להרגיש בבית. [למי שלא מכיר אותי, אני בת שלושים ונשואה. זה לא כזה משונה.]

5. עד עבור, או לפחות שכוך, זעם, אני לא אהיה בבית אלא על מנת לישון. חתולי האהוב והיקר מקווה שזה יקרה השבוע. אני לא יודעת למה אני מקווה. אז אני נעה ונדה, תיקי לגבי, מחפשת מקומות עם אינטרנט לנחות בהם.

למי שלא הבין את הסיטואציה. מה שחורה לי איננו החדירה לפרטיותי. כי אם המעילה באמוני. אני לא באמת מצפה מכל האנשים שמגלים שהם בעצם מכירים אותי, להפסיק לקרוא. אני לא נאיבית ולא מטומטמת. אני יודעת שהבלוג שלי מופיע בדף הכניסה לישראבלוג, אני יודעת שיש אליו שני לינקים מכתבות סיום השנה של YNET. ותודה למי שהסב את תשומת ליבי...  אני כן מצפה, שמי שלא יודע מה זה בלוג בכלל, לא יחפש את היומן שלי, יקרא בו מאחורי הגב שלי, יראה מוני פילים ועוד כהנה וכהנה פרפראות שברור מהן שהן אינן נועדו לעיניו, ואז עוד יפנה אליי וישאל "מתי את נותנת לי לקרוא משהו משלך?" זה מכעיס אותי. ואני מתנסחת בעדינות מירבית. למי מכם שמתגעגע לקוציי, שירגיז אותי. הם עוד שם. אז אם קודם לכן העניינים היו אפורים במידה נוחה, כלומר, בכל זאת, בלוג, באינטרנט וכו', עכשיו צבעתי אותם בצבע שחור עז ביותר.

גם כחול, גם קיפוד וגם מנצנץ. אני לא עוומדת  בפיתוי!