הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

שוב אני פונה אליכם ישירות, חבריי, ידידיי ומוקירי זכרי.

אני מבקשת את מחילתכם [במובן סליחה. למרות שאם יש לכם מחילה טובה במצב טוב עם אינטרקום ומעלית, בלי טחב ולחות באיזור המרכז, אז יש על מה לדבר]

הייתי פחות מקוונת באחרונה. בלוגית, ואדרווייז. פספסתי המון.

אני מודה לכל מי שכתב אליי לדואל, ופה בבלוג, וגם למי שלא כתב ורק חשב, וגם בכלל, למי שרוצה שיודו לו.

נסתמה לי התיבה.

נסתמו לי הצ'אקרות.

נסתמו לי הסינוסים.

המון דברים קרו פה בהעדרי. וודס במילואים בכלל, וכל מיני פוסטים שהם שיחת היום פרחו להם מעל לראשי. אני מבקשת מכם, במטותא, אל תחשבו שלא אכפת לי. אני עוד אשוב במלוא המרץ! [עכשיו לשיר: "היא עוד תשוב, היא עוד תשוב, זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב.."]

חן חן מיוחד לכל מי שהציע לארח אותי ולתת לי אוכל. אני מאד אוהבת אוכל.

נו, די, אנ'לא טובה בזה..

רק שהיה קשה, עדיין קשה, שומדבר לא פשוט לי, ואני נורא מבולבלת.

אינשאללה בקרוב יהיה טוב.

יציאה טפשית לסיום:

ארוחת ערב, אני וחתולי, בילאדי, וזוג חברים שלו, במסעדה שהיתה פעם מאד מאד חביבה עלינו. כשעה לתוך ארוחת הערב, כולם שיכורים כדבעי ממרגריטות.

החברים: נו, אז אתם מכירים את המסעדה?

חתולי: נו בוודאי, זו היתה פעם אחת המסעדות החביבות עלינו ביותר.

קיפוד כזה: אבל אז התפוצצה הבועה. <מבט שיכורינה בוהה אל התקרה, ובאה לי מחשבה הגותית במיוחד> איזה בעסה שהתפוצצה הבועה?

פוף!