הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

כבר דיברנו על זה שהחתולי הוא שלומיזל. ר"ל שילוב לא מוצלח במיוחד של שלומיאל ושלימזל. זה ששופך כוס קפה וזה שהיא נשפכת עליו.

אז היום התברר לי סופית שאנחנו זיווג מושלם. זה התחיל בסוף השבוע שעבר, בו אני ופוייקה נפלנו ונחבטנו בקיר, כשקמיצת ידי השמאלית בין הפוייקה (ששוקל הרבה מאד קילוגרמים) ואני (ששוקלת, איזה ארבעים וחמישה קילו... ) לבין הקיר. האצבע נמחצה קשות ונעזרה בטבעת הנישואין שלי, שמחד הצילה אותה מכליה מוחלטת אולם מאידך נמעכה לכדי אליפסה שטוחה וחתכה בבשר החי את אצבעי מלפנים ומאחור. כמעט ונתעלפתי מרב בהלה. החשתי עצמי למיון ולבסוף החלטתי לעשות קיבוע שדה בבית ולא לבזבז את הכסף והזמן על החוויה המפוקפקת. את הטבעת, אגב, שלפתי בהירואיות ראויה לציון. לא הבנתי למה זה כל כך קשה וחששתי שהאצבע כבר כל כך שטופת דם ונפוחה שזה יגמר בנמק. שלא לדבר על זה שבהתחלה חשבתי שיש לי חתך רק בגב היד. עד שהרמתי את היד מהקרח וראיתי שהוא אדום לגמרי. כיף גדול.

"את רואה? מזל שאת נשואה! אלמלא היית נשואה הטבעת לא היתה מצילה לך את האצבע!" אמרו כל הנשמות הטובות.

"מאידך, אם לא הייתי נשואה, לא היה לי פוייקה..." סיננתי מתחת לשפמי.

אז זה היה בשבת.

אתמול הצלחתי לדפוק את הקמיצה השמאלית של רגל שמאל בספה המאד-כבדה שלנו. היא כחולה עכשיו. (האצבע) ומתאימה מאד לאצבע שלעיל בצבעים, בתחושה וביכולת התנועה.

היום שפכתי על עצמי כוס תה רותח. יד שמאל שלי עדיין רוחשת ואני מקווה שהבגדים החדשים לא יהיו לנצח בצבע תה מנטה.

ועכשיו פניה לקהל היושב בבית:

יש למישהו קופסא גדולה, רצוי מרופדת, עם פתח להכניס אוכל?