הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

החתולי הזה.. הוא גאון אני אומרת לכם!

אתמול הקאתי את ארוחת הערב. הרגשתי נורא ואיום. אחרי שהקאתי, הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל מכיוון שאני בנאדם שאת מספר הפעמים שהוא הקיא בחיים שלו ניתן לספור על יד אחת, זה שיגר אותי לקשת מחשבות מורבידיות. זה, והפוסט של קוקולה.

כלומר, זה כל כך מגעיל, מה שקורה לאוכל בתוך הבטן, שאני לא מבינה איך אנשים שהקיאו, מסוגלים לחזור ולאכול, בידיעה כמה שזה דוחה.

אז דיברתי על זה עם חתולי, והוא הסביר לי שהתיאוריה האבולוציונית של דארווין איננה שלמה.

דארווין דיבר על שרשרת מזון, על "החזק שורד", על תכונות שורדות, מוטציות וזה. הוא הזניח סוגיה חשובה ביותר, שהגיע הזמן לתת עליה את הדעת, חתולי קורא לזה הInverse Evolution ולעקרון הראשי The survival of the yuckiest.

רוצה לומר, מה שלא טעים, שורד.

שווה בנפשך שאתה נמר בסאוונה אפריקאית, ויש מולך עשרים אימפאלות, עשר מסוג טעים, ועשר מסוג לא טעים. אחרי מי תרדוף?! אה? אה?

או חסידה. ויש עשר צפרדעים לגמרי בסדר, ועשר צפרדעים שעושות לך, אחרי המעשה, גרעפצים איומים. יש בכלל שאלה?!

או עכביש. מה תאכל? את הזבובים שיושבים על האוכל הטרי, או את הזבובים שמעדיפים לשבת על פחי זבל?

או דינוזאור, ויש אנשים שעירים כאלה, כמו קופים, שיורדים טוב בגרון, וכאלה חלקים, מלוחים-מלוחים, משהו נורא.

אני צריכה בכלל להמשיך?

הטענה העיקרית שנובעת מפה, היא שאולי, הפסים של הזברה, הם פשוט, הכי פחות טעימים לאריות?!