הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

חתולי נקע את הקרסול אתמול בכדורעף.

כלומר, אולי נקע, אולי שבר, אולי כלום, אנחנו לא באמת נדע עד שהוא יצטלם.

קודם כל, הרגל שלו נפוחה כמו רגל של איש הפיל.

אז חבשנו לו, עטפנו לו, הקפאנו לו. הכל לפי הספר.

אם אתמול הוא עוד דידה עליה איכשהו, היום הוא לא יכול היה יותר לצעוד.

אז ישנו עד מאוחר, ואח"כ קיפצנו לקופ"ח, שכמובן היתה סגורה.

עשינו טלפונים, מיון בלי הפניה ובלי שבר, 500-600 שקלים. אם יש שבר, כ-180.

לא רצינו לעשות רולטה כורדית על מצב הרגל של חתולי, והחלטנו לחכות שייפתח המלר"ם בשבע.

כבר היינו בעיר, אז קיפצנו לבית קפה.

כשאני אומרת "קיפצנו" אני מתכוונת שאני, על כל 159 הסנטימטרים שלי שימשתי כקב אנושי לחתול המתנשא לגובה של כ-185 סנטימטרים. הרי לכם מחזה משעשע. חתול תעלול בנעלי בית, פנים מיוסרות, והקב האנושי שמגיע לו לפופיק בערך, שניהם מקפצים להם ברחבי הקניון. קיפצ קיפצ קיפצ.

אם אתם לא נורא שמנים, מכוערים, עם כסא גלגלים, על קביים, מוגולואידים, הולכים יד ביד עם בן זוגכם מאותו המין, או לחילופין כוסיות, אז אתם לא מכירים את המבטים האלה. קיבלנו אותם בטונות היום.

-- יש את אלה שמביטים במבט משועשע, כמעט אמפאתי. אותם אני מחבבת.

-- יש את האסתטיים, אלה שזוג מקפץ מלכלך להם את הנוף, מבטי "למה לא נישארתם בבית? ואם כבר באתם ללכלך לי את הקניון, למה בנעלי בית?!"

-- יש את הפולנים, אלה שתוקעים בך מבט של "צק צק צק, במצבך?! בקור הזה? לצאת לקפה?"

-- יש את אלה שהעולם של אמאמשלהם. רק הם יודעים איך דברים צריכים להיות. "כאילו, קביים, דא?!" ואל תבלבל אותם עם המציאות. אותם אני הכי שונאת.

-- ויש את אלה שלא נוח להם. אז הם עושים הכל כדי לא להסתכל עליכם. "יו! הנה מזרקה! יו! פרפר!"

בכולופן, זה למה לא כתבתי כמעט 24 שעות. מפלצת, את יכולה לצאת מהקריז.

אה, ולאן הברזתם אתמול? בטטות?