הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

היום ביליתי אצל צ'פ'צולה והתאומות בנות שלושת החודשים: מקומטת ומכוערת.

צ'פצ'ולה פמיניסטית גאה ואנטי-שאנטי, יוצאת חוצץ כנגד כל האמהות שמתעסקות כל היום בקיקי ובפפי של הילדים שלהן. שערו נא, אם כן, את הפתעתי, למשמע הצהרת גאווה על כך שהיא "מצליחה להכניס את שני שקי השינה שלהן למכונה, ועוד נשאר מקום לעוד!" הצבי אריאל אולטרה! איך נפלו גיבורות.

אני כבר מזמן הבנתי את הסיבה להתנגדותי הנחרצת לילדים. הם מתוקים. חמודים, מקסימים, מרגשים, ויש להם ריח.. אוי.

אבל כשהם שלך, יש איתם בעיה אחת מאד מאד גדולה ומהותית, שמבטלת את כל התכונות הטובות: בסוף היום? הם לא הולכים הביתה!

אי אפשר להחזיר ולקבל ריפאנד.

אחד התחביבים המיוחדים והמרתקים של צ'פצ'ולה הוא לדובב ולחקות את הבנות, מדובר ברגעי קסם דגולים שחבל שלא מונצחים בוידאו. "שקט בכיתה!" היא אומרת, מותחת את צווארה לאחור, סופקת שפתיים ומבליטה אישונים כמו מקומטת.

"בוא'נה.. אחוצ'לי.. חומר טוב..", אומרת ותוקעת בך מבט של ארוחת 240 מיליליטר מטרנה כמו מכוערת.

אבל הכי מצחיק, זה כשהיצורינות הקטנטנות האלה, עדינות ומתוקות, תוקעות גרעפס מרעיד אמות סיפים שכזה, מיד שתינו מסתכלות עליהן במבט של הערכה ואומרות [כאילו, בא-רורר]: "גברררר...."

הן לא זוכות לאותו יחס כשהן משגרות נפיחות בקצב, ברעש ובריח של מכונת יריה.

אחח... ילדים זה...

לא טיגריסים.