אגב פחד, יש לי פוביה מטורפת מחרקים. אני מתחרפנת מג'וקים ומעכבישים. ושאר פרוקי הרגליים פשוט מגעילים אותי. אין לי בעיה כזו עם נחשים, מרמיטות, עכברים או קרפדות.
לפני כמה ימים היה לי ג'וק אחד מת בשרוול של המעיל (כי ריססנו וכנראה הם זחלו לכל פינה אפשרית כדי למות בה) קטן כזה, וכשלבשתי נגעתי בו עם האצבע. צרחתי צרחה מטורפת, זרקתי מעליי את המעיל, שמתי שני קילו סבון נוזלי..
ואח"כ במשך כמה שעות חשתי את המחושים שלו על האצבע שלי והצטמררתי.
אני לא מבינה את זה. כלומר, אני מבינה היטב שמדובר בחיה קטנה וחסרת אונים, וכבר הצלחתי, במאמצים הירואיים וממרחק רב, להרוג מספר מקקים בימי חלדי (ניתן לספור אותם על יד אחת). המחשבה על כמה שהם מטונפים ומהלכים במיני סחי וזוהמה בכלל לא חולפת במוחי, אני פשוט פוחדת מהם פחד מוות. לפני כמה חודשים הסוס הציעה פרשנות שהרבה יותר נוח לי לחיות איתה: פחד מחרקים זו תכונה ששורדת מבחינה אבולוציונית. אכן מרגיע. אני לא אמות מעקיצת חרק, אבל מיתר לחץ דם, זה כן.
בינינו? בשביל מה אנחנו מחזיקות את הגברים? בשביל שיעשו כסף, ויהרגו ג'וקים. לכל צורך אחר, לא צריך רזידנט גבר. מספיק עוברים ושבים. 
אז כשאני צורחת בחוסר שליטה "חיה!! חיה!!! חיההההה!!!!" אני, בכנות, מצפה שאבירי בשריון קשקשים יבוא חמוש בחרב ובנעל, מלא עזוז, ובאומץ לב ובגבורה עילאית ירטש את האויב האכזר ולאחר מכן יחבקני אליו וישאני אל השקיעה. אך לא איש כחתולי שלי יענה לדרישותיה הגחמניות של אשה היסטרית! הו לא. החתולי מגיע, משרך רגליו, לוקח מפית, מפית אני אומרת לכן! חופן אותו בעדינות, ומשחרר אותו אל הטבע!
בנים, אני אומרת לכן... זו חיה בפני עצמה.
אכן מזעזע.
את המנויים הזהרתי שיהיו תמונות קשות. עמכם הסליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
