הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

מכירים את הכיור הזה שיש לדמבלדור? זה שהוא שופך אליו זכרונות כשיש לו יותר מדי?

מי שלא קורא או לא קרא הארי פוטר, אז ראשית כל, הרשו לי להמליץ לקרוא את זה באנגלית.

בשלושת התרגומים שבדקתי עד כה (עברית, צרפתית וספרדית) גיליתי לתדהמתי שלקחו את הספר רב החן הזה, והפכו אותו לספר ילדים אינפינטילי, עילג ומטומטם. שזאת יש לדעת, ראולינג כתבה ספר מקסים מבחינת הכתיבה והאנגלית שבו, שהיא אמנם איננה מסובכת מדי, אבל מלאת חן, ורב ככל המתרגמים החליטו שהמימד הזה של הספר הוא חסר משמעות והתמקדו בסיפור הילדותי. מעניין לציין שהתרגום לאמריקאית (ויש כזה!) הוא הכי קרוב למקור.

בכולופן, לא בשביל זה התכנסתי פה היום.

דמבלדור הוא ארכי-קוסם טוב, ויש לו מין מתקן כזה, דמוי כיור שמהווה דיסק-סטורג' לזכרונות שאין להם מקום בראש או שעדיף לו לא לשמור אותם אצלו. בעצם, יש לו בלוג.

עכשיו, מה שאני חשבתי לעצמי, כשרק התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, זה "סופסופ יש מקום לשים בו את הסיפורים שלא יאומנו שקרו לך, הזכרונות הכי מצחיקים והכי טפשיים שלך". אז שמתי. זה הצליח הרבה מעבר למצופה. לפעמים אפילו יותר מדי טוב. [והמבין יבין] ופתאום אני מוצאת את עצמי, כמו בעלת Pensieve, לא זוכרת יותר כלווווום.

על מה אנחנו מדברים?