עכשיו אמרו לי את האמת, כבר פורים? לא שבאמת אכפת לי יו נואו, פשוט, עברה כרגע ניידת של חב"ד ליד החלון שלי וצעקה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" ואני חושבת, שום אורה, שום שמחה, שום ששון ושום יקר! מי מעז להפריע את שנתי?!!?
ואם אתם כבר יוצאים לרחובות ושרים, אתם לא יכולים לבחור איזו בחורה עם קול פעמו.. (באשה ערווה?) או אפילו גבר שלא נשמע כאילו כרגע אשתו הכריחה אותו לשתות ליטר ריצפז?! האם רק לי מתחשק להוריד עליו אנציקלופדיה בריטניקה?!
תמיד התחפשתי. כל חיי. מאז שאני ילדה קטנה קטנה. אם אני התחפשתי לטבחית כושית, רב, צבע, ספתה-זפטה (גרסת שנות השמונים ללובה), מוקיון שמן, בדווי, עכבישה, וכאלה, אז אחותי התחפשה לוונדרוומן, כיפה אדומה, פנקיסטית, ובטח גם היתה איזו פיה או מלכת הפרחים או מלכת הכוכבים איפשהו. אצל ההורים שלי, אסור היה לשחק בכלי נשק צעצוע או להתחפש לדברים אלימים. הדבר הכי קרוב לזה שאי פעם היה לי היה חרב מעוקלת כשהייתי שיח בדווי, היא היתה עשויה מקרטון ועטופה בנייר כסף. אבל אני הרגשתי מאד מאד מסוכנת. ועכשיו יש את מטעני הצד האלה שמוכרים היום בכל קיוסק והילדים משתעשעים להם בהם מתחת לחלון שלי, שולחים איזה עץ לקיבינימט בצהלות. מה הלאה? טילי קרקע-קרקע בגן טרום חובה?! בקבוקי תבערה בפעוטונים?! לנו היו קָפְּצוֹנִים ופּיקוֹת. וגם זה רק מהילדים של השכנים שהסכימו לתת לנו מדי פעם. איי איי איי איזו ילדות עשוקה...
בשנים האחרונות אני מתחפשת פחות, זה כנראה עניין של איזו עבודה יש לי. בעבודה הלפני לפני אחרונה התחפשתי כל שנה. ואיזו השקעה חביבי.. הכל עבודת יד. קניות של בדים שחורים בהרצל, תיל בהום סנטר ואפשר להרים קונסטרוקציה. (נשבעת) ככה אנחנו מהבית. ההורים הכינו הכל. אף פעם לא קנינו תחפושת. בי"ב, התחפשנו אני וספלול יחד למדוזה. פילחנו קצת תיל מהגדר שהקיפה את ביצפר, קנינו המון שקיות זבל וחישוק למתניים, סידרנו שני חורים לראש אחד גבוה והשני נמוכה ויצאנו להציל את האימפריה. מדוזה דו-ראשית בקוטר מטר ששים בערך. יש לי רק שתי תמונות מתהליך הקמת המיזם המפואר. אף אחת מהן לא משקפת את המגניטודה שלו. ובאחת היא על הרצפה והשבלולי מציץ ממנה ועושה פרצוף של צב. באמת. זר לא יבין זאת. אז עשיתי איור. אל תנסו את זה בבית.
כולם ביחד: "ליהודים היתה אורה ושמחה, אורה ושמחה וששון ויקר" <בוום!>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
