הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

גנבו לנו את האוטו.

ירדתי למטה לנסוע לסקווש. מכיוון שחתולי נהג בג'אסטי האדומה אחרון, ידעתי שאני מתעתדת לחפש אותה. אז חיפשתי. וחיפשתי. וחיפשתי. אחרי כרבע שעה עליתי הביתה עצבנית על זה שהוא לא אמר לי שהוא חנה נורא רחוק ואיפה הוא חנה.

התקשרתי אליו. "את עדיין בבית?!" הוא אמר. כהרגלי, בלי שהיות, כמעט הורדתי לו את הראש.

"מה זאת אומרת את עדיין בבית?! אני כבר פעם שניה בבית! הלכתי עד קצה הרחוב ואז הקצה השני ועכשיו אני שוב בבית!"  נהמתי.

[אוי, אני כל כך רעה. ]

אני כהרגלי רוטנת, והוא כהרגלו, קול ההגיון. עשינו שחזור צעדים. נזכרנו שהפעם האחרונה שהוא חנה לא היתה ביום ראשון שעבר כי אם ביום חמישי, ושזה היה ממש מול הבית. ירדתי למטה ואמרתי לו "אני מקווה שאני עיוורת ולא שגנבו לנו את האוטו".

אני לא עיוורת.

אוּפָה.