הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

עוד מארועי ליל אמש: התלוננתי בפני החתול שבאחרונה, מאז שחלה בשפעת, אני עדה מדי לילה למפגן אור קולי, שאלמלא הייתי בדרכי לישון, הייתי בוודאי מעריכה את הדקויות האומנותיות שלו. בקצרה: הוא נוחר ומנחרר קלות בכל פעם שהוא נשכב על הגב, כי הוא קצת מצונן.

למזלי הרב, זו תופעה מקומית בלבד שאני סובלת ממנה רק כשאני ערה וקוראת.

אני, כאשה טובה ויקרה שלא רוצה להפריע את נמנומו של בן זוגה, מלטפת קלות את מצחו ולוחשת: "מיצי, אתה רוצה אולי לישון על הצד?"

חתולי, שמוכן להשבע ששום דבר מכל זה לא ארע מעולם, מהנהן מתוך שינה להסכמה גורפת ואומר לי "כן, כן. אני מתהפך".

ואז אני מחכה. דקה. שתיים.. החרחורים חוזרים.. והוא? ישששששןןןןןן.

אני נוגעת בו שוב. בעדינות בעדינות. "חתלתול? אתה רוצה להתגלגל?" - "כן, אני צריך להתגלגל לצד." הוא אומר לי matter-of-factly. וממשיך לשכב על הגב.

בנקודה הזאת קורה אחד משני דברים.

הראשון: אני מודיעה לו בתקיפות שהוא צריך להסתובב ואפילו "עוזרת" לו על ידי דחיפות קלות וסיוע לגלגול על ידי אחיזה איתנה באפו. [בשביל לסייע בגלגול!.. ]

השני: בלי שום התרעה מוקדמת, ומ-תוך שי-נה, החתולי מביא זינוק, כזה שמתאים מינימום לקפיצה לגובה באולימפיאדה, ו-ב-עו-דו באוויר, מתהפך, מתכדרר ונוחת ישר עליי, תופס שלושת רבעי מיטה. מיד לאחר התמרון הוא עושה קולות מתוקים והתמתחויות של טיגריס מנמנם.

מה אומר לכם? פשוט אי אפשר לכעוס עליו..

למי שרוצה לקרוא עוד בנושא שמעסיק את ליר רבות: "למה אני לא עושה ילדים". הנה קישור.