הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אני לוקחת חופשה ללא תשלום מהבלוג.

הדיכאון מחרב לי כל חלקה טובה, ופשוט נשבר הלב לראות מפעל של חצי שנה יורד בספירלה לאסלה.

הגעתי לישראבלוג דרך הבלוג של אייזק. מדי יום נכנסתי לקרוא על איך הוא עוטף אבטיחים וממלא מלחיות ולא יכולתי להפסיק לצחוק. החלטתי לפתוח בלוג כדי לכתוב את כל הדברים המצחיקים שקורים לי, כי תמיד יש לי אנקדוטות לספר. תמיד משהו מזכיר לי משהו. בהתחלה, כתבתי יותר פוסטים מאייזק ליום. לפעמים חמישה וששה, לפעמים עשרה. אבל אף פעם לא דיכאוני. מי צריך את זה?

מהר מאד התייצבתי על שלושה פוסטים ליום, ועל קהל קוראים נאמן, גדל והולך. לא היו לי פנטזיות גדלות. אבל העסק התחיל לתפוס. נכנסתי לטבלה בתוך שלושה שבועות ומאז לא יצאתי. הכניסות התחילו לדפוק. הבלוגי הנחמד שלי, הפך להיות תינוק מפלצת שתובע תשומת לב מלאה, ומפוצץ תיבות דואר בתוך יומיים. אבל באמת שלא התלוננתי. באמת שלא. אפילו להיפך. אבל בינתיים עברו להם ביעף (או כמו שאקס שלי היה אומר "בלי-אף") שבעה חודשים כמעט. אני לא מרגישה שאני כותבת כתיבה איכותית במיוחד, או מצחיקה במיוחד. אני משערת שאם מישהו נכנס לבלוג בפעם הראשונה, אז זה נראה לו די מצחיק. ואילו אני כבר מתחילה להרגיש כמו סוס של טריק אחד. אני כותבת פוסט אחד ליום כבר הרבה שבועות, ולפעמים מרגישה כאילו שזו מטלה די מעיקה. למה לעשות את זה אם זה ככה?!

אני מפעילה צנזורה יותר ויותר ככל שיותר אנשים מגלים את הבלוג. אני לא יכולה לכתוב בחופשיות על המשפחה, לא שלי ולא שלו. מה שהתחיל כשעשועי כתיבה קישונית, קריקטוריזציה של רגעים קטנים מהיומיום, הפך להיות התהלכות זהירה על קצות האצבעות שמא אדרוך על יבלת. אני לא יכולה לכתוב על חברים. כי רובם מצויים ברזי האינטרנט וחלקם יודעים. מי יודע מי אמר למי, מה ומתי איפה והיכן? נמאס לי לכתוב ולהסתכל כל הזמן מעבר לכתף ולדפוק חשבון. אני כל הזמן חושבת "ומה אם". ומה אם זאתי מהלשכה קוראת? (שתיחנק) או הבחור שלקח אותנו בג'יפ אל הגבים? זה נשמע קצת גדלותי, אבל, לעזאזל, חטפתי את זה בהפוכה כבר יותר מפעם אחת כשלא חשבתי ככה.

לפני כמה ימים היינו אצל חברים. כתבתי קטע על הגיסה שלהם שפגשתי שם. בחורה איומה ופוסטמה סוג אלף שהעמידה לי את כל הקוצים חידודין חידודין. עכשיו הוא בטיוטה. אולי הם קוראים? [דיסקליימר, אין לזה שום קשר לאנשים שאני יודעת שקוראים את הבלוג!] העולם הזה קטן מדי. נמאס לי לדאוג שמא אני דורכת על יבלת, פוגעת בנימי נפשותיהם הרכות של אנשים לא רכים בכלל.

כשרק התחלתי לכתוב פה, הבוס שלי, בחור נחמד לכל הדעות, שהיה מצוי ברזי הבלוגיה הרבה יותר ממני, החזיק בדעה שכל הבלוגרים דיכאוניים. שבנאדם שמח, אין לו מה לכתוב. אני מרגישה בדיוק להיפך. אני עצובה. אין לי חומרים לכתוב מהם. אין לי אנרגיות לדלות מתוכי עוד הלצה ועוד חידוד ועוד אנקדוטה. אז בינתיים די. נתראה בשמחות.

טודלו..

[ סעמק, אמרתי "חופשה" לא "הלוויה" ]