הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אצלנו במשפחה, כל שבת יוצאים טיול. טוב, לא לגמרי מדוייק. אבל משתדלים לטייל הרבה.

כפי שמעיד הקאונטר המציק פה בצד, בקרוב ממשמש ובא יומולדתי השלושים, ועימו ממשמש יופי של משבר גיל שלושים. אז בניגוד לתכניות המקוריות של מסע כומתה בן עשרים קילומטרים וחמישים חברים מצפת אל הכינרת על שביל ישראל, הצטמצמנו לכדי טיול אינטימי בנחל עמוד תחתון (ויסלחו לי כל מי שצריך לסלוח).

שום דבר לא רמז לבאות. זה היה הטיול הכי הזוי בהיסטוריית הטיולים שלי, עמוס בפרפראות ביזאריות עד אימה.

התחלנו באיחור אופנתי של שעתיים, שכלל עצירה בכביש להתפעל מעדת עופות גדולה מגדר הרגיל שחגה במעגלים בשמים, ויצאנו לדרך. לא ארכה הדרך וגיליתי כליל חורש גדול ועצום, עודי מצביעה עליו בהתלהבות, ואני מבחינה שחבריי מביטים, במקום בעליצות כלפי מעלה, במבט חמור סבר כלפי מטה. ואז זה היכה באפי. ניחוח של שלד פרה שלם. כן כן. פרה. עם הקרניים והצלעות הענקיות. שוכב על הדרך ומסתכל עלינו. מזל שהעופות בשמיים כבר טיפלו באנטריקוט ובסירלוין, אחרת בוודאי היה מצחין שבעתיים.

וזו היתה רק ההתחלה לה לה!

יש לי חיבה מאד גדולה לצמח שנקרא חוטמית זיפנית. גם בגלל שהוא מאד יפה וגדול וגבוה ומרשים, אבל בעיקר בגלל השם האקזוטי שלו. [כמו שאני אומרת: "חטמ-ית זיפנית זה אף נקבה קטן נמכמך ושעיר", וכמו ששירי אומרת: "כמו ילדה גרוזינית"]

אה, זה בכלל לא ביזארי, סתם רציתי להגיד "חוטמית זיפנית"..

הלאה. ממשיכים ללכת, פוגשים משפחה: אמא, אבא, ילד, נער, כלב גדול, כלב קטן. כלב גדול רטוב רטוב, מביא ניעור ישר על חתולי. מעורבב בינות המשפחה הולך איש עם כל הבית על הגב. תרמיל ענק שלא ראיתי כזה בחיים שלי, ממנו תלויים סירים, נעליים, שקי שינה ועוד כל מיני בלמ"זים. בהתחלה חשבנו שאולי הוא סונג'ר לסחוב בשביל כל המשפחה... ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא עושה את שביל ישראל (חופף לנחל עמוד בקטע הזה) ענה שכן. הולך כבר חמישה ימים, בשביל לנקות את הראש.

כשפגשנו אותו שוב בתחנת השאיבה של מקורות, הוא הסביר לנו שמקורות עשתה קונסטרוקציה של מדרגות משני צידי הואדי, כדי שהמים ירדו מצד אחד כלפי מטה, ואח"כ יעלו לצד השני במדרגות, על פי עקרון "כלים שלובים" (עקרון ידוע שבו מים מתנגדים לגרביטציה ומקפצים במעלה מדרגות, זה פיזיקה זה, אתם לא תבינו...)

אגב עקרונות מתימטיים ופיזיקליים חשובים, מי שלא יודע, "עקרון שובך היונים", עקרון בסיסי במתימטיקה דיסקרטית אומר (נא להתרכז, זה מסובך) שאם יש לך מספר מסויים של יונים, ומספר יותר קטן של תאים בשובך בשביל היונים, אז אי אפשר להכניס את כולן בלי שיהיו כמה יחד באותו התא. אני חוזרת... [אם תתרכזו תבינו. חי נפשי.]

הבחור, כך התחוור אט אט, לא היה "עימנו" כל כך. הוא היה במסע לניקוי הצ'אקרות שלו. משהו עם כיוון צ'אקרות, טיפול עשרת אלפים, פלגים, פלטינות, פילטר שמן, שמן ברקס, את האלמנט, דרך אגב, הוא השאיר בבית.

מכל מקום. מגיעים לעמוד, פתאום משום מקום, עדר של ילדים אנגלוסקסים בני שמונה בלונדינים רזים-רזים בשורטס בלבד, מרוחים בבוץ מהמותניים ועד האוזניים, רצים-רצים-רצים לתוך המעין! משפריצים, קופצים צועקים, וכמו שהם באים, ככה הם נעלמים! פוף!! באיזשהו שלב מישהו שאל "תגידו, זה אני חלמתי, או שהיו כאן לפני כמה דקות מלא בלונדינים מרוחים בבוץ מנפנפים בידיים וצועקים באנגלית?!" אמרנו לו "חלמת".

טוב. יוצאים מהעמוד, עוברים ליד עץ גדול, פתאום שומעים: "ששש! ששש!" מסתכלים טוב טוב, רואים איזה עשרה חבר'ה יושבים בתוך העץ. בשלב הזה, שום דבר כבר לא הפתיע אותנו.

אפילו לא שהגענו לכפר-סבא, וכמעט דרסנו עז.

בחיי. נסענו. ראינו איש רץ רץ רץ רץ רץ... חשבנו משוגע. עקפנו אותו, וטראח! עז. אז האטנו. והאטנו אותה. ואז עצר אוטו עם שלושה חבר'ה, תפס אותה והכניס אותה לאוטו.

הגיוני. לא?

ושפה אני אמות במקום אם לא הכל אמת!