הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

ראו נא. כל מילה שאני הולכת לומר פה, היא אמת. הכל אמת. ושפה אני אמות במקום אם מילה אחת איננה אמת. ולמה אני אומרת את זה? כי מה שאני הולכת לספר ישמע כל כך מופרך, שרצוי שתשננו לעצמכם מההתחלה את המנטרה: הכל אמת. הכל. אמת.

חתלתולי היקר הזמינני אמש למסעדת היוקרה "לה גברוש". מסעדה צרפתית שהיתה של האחים רוּ (כמו הבן של קנגה מ"ויני הפו".) עד שהעבירו אותה אחר כבוד לבנו של אלברט, מישל, ועכשיו הוא השף הראשי. במעבר, נפל כוכב מישלן אחד, והם נותרו (החזיקו חזק) עם שני כוכבי מישלן. משמע, שני כוכבי מישלן במזון, ודירוג ארבע בשירות. בשני המקרים, אחד פחות מהמקסימום של המקסימום.

רק לשם השוואה, אכלתי פעם ב"קרן". המסעדה הישראלית היחידה שהופיעה במדריך מישלן. לא היו לה כוכבים. ובקרן, רק לקחת לחמניה מהמגש של הלחמניות, והופ! המלצר של הלחמניות מילא אותה. שלא יראה חלילה, כאילו שחסר. אז סוג השירות הזה, הוא בשני כוכבים פחוּת מן השירות של אמש. ומדוע? כי בלה-גברוש, אין מצב שאתה תיקח את הלחמניה לבד מסלסלה מיותמת שמונחת לה על שולחנך. הו לא! בלה-גברוש, יש איש של לחמניות שמסתובב ומגיש לך את הלחמניות. כאשר הוא רואה שנותר לך הביס האחרון מן הלחמניה הקודמת, הוא מיד מגיש לך חדשה.

"איך הוא יודע בדיוק מתי נותר לך הביס האחרון?" תשאלו.

ובכן, זה מאד קל. בלה-גברוש יש שנים עשר מלצרים שטורחים מסביב לכארבעה שולחנות. לכל אחד מהן דרגה ותפקיד הבאים לידי ביטוי בצבע המקטורן שלהם, ובסיכות שיש להם על הדש. אני, כמובן, רק מנחשת שיש שנים עשר. זה המקסימום שהצלחתי לספור, להוציא את מנהל המשמרת. כי לספור אותם זה בערך כמו לספור דגים באקווריום.

אז מה היה לנו שם?

ישנם מלצרים שלבושים בשחור, אלה המלצרים היותר "נחשבים". הם מוסמכים לכוסות. כן כן. אל לו למלצר לבוש לבן אפילו להביט על הכוסות שלך פן יעלה בלהבות אש מלאכי הגסטרונומיה ויצלה באש הפלמבה לנצח נצחים. גם ביניהם יש דרגות. יש כאלה בלי סיכות, הם מוסמכים למלא את הכוס שלך במים מינרלים מוגזים או ביין, בדיוק שניה אחרי שלקחת ממנה שלוק. נשבעת. אתה עוד לא מוריד את הכוס, בום! היא מתמלאת. מעליהם, יש את אלה עם סיכת הסומלייה. להם מותר למזוג לך יין, ולדון איתך באיזה יין אתה רוצה לשתות. כשחתולי, המתמחה בשלל יינות עולם חדש ומעט באיטלקיים, התבקש לבחור יין צרפתי, הוא נעזר בשירותיו של אחד כזה. הוא ביקש יין עם מחיר "צנוע" [מה שהוריד לו מיד נקודות ג'נטלמניות, כי בלה גברוש לא דנים במחיר של הארוחה ליד הגבירות. כן. לגברת מגישים תפריט בלי מחירים ליד המנות, ולאדון מגישים כזה עם.] הסומלייה הציע יין פשוט, כזה עם גוף, בכשמונה מאות שקלין טבין ותקילין. חתלתולי בלע את רוקו ושאל האם יש לו "עוד הצעות". הוא ירד לשש-מאות שקלים. לבסוף התפשרו על יין במאתיים וחמישים שקלים, ובאה מנוחה לסומלייה. אז אלה עם הסיכות, רק להם מותר לדבר על זה ולעשות את טקס פתיחת הבקבוק, שכולל מזיגה לתוך מחדרר (דקאנטר) מעל נר, טעימה, רקיקה, מילוי הדקאנטר מעל נר שוב, מתן לטעימה לאדון, הנהון, מזיגה לגברת, וכיבוי הנר באצבעות. חי נפשי.

רב-המלצרים השחורים הולך עם שרשרת זהב ענקית שמגיעה עד למתניים, ואליה מחוברת גיגית זהב שמידנדנת בערך באיזור של מבושיו. מעקב מדוקדק אחריו העלה שהוא לא עושה כלום. צחקקנו רבות על מה שהוא אומר לאמא שלו או לאשתו כשהוא יוצא מן הבית עם הגיגית לצווארו. "טוב, אז אני הולך לעבודה שלי עכשיו, אני אלבש את הגיגית ואתהלך רב חשיבות ורושם, ולא אעשה כלום. טודלו!"

במלצרים הלבנים, יש גם כמה רמות.

יש את המלצר של הלחמניות - צורת החיים שהיא כמעט הנחותה ביותר, להוציא, אולי, את המלצרים של פתיחת הצלחות.

יש את המלצר של הסכו"ם - להיות מוסמך סכו"ם זה לא צחוק. וחתולי עשה להם בלגאן שלם עם הכלים. בסקאלופים, אני כמעט התעלפתי, כי לא מצאתי סכין מתאים. חתולי פשוט לקח את הסכין של הכבש והמזלג של הכבש, ואכל איתם. למזלי, הוא הסכים לחתוך לי איתם את הסקאלופ. בסוף השתמשתי בסכין של הדג. חיכיתי שאף אחד לא יראה (זה לקח המון זמן, וארך בדיוק שניה) ניקיתי, והחזרתי אותו למקום! אהא! בסיום המנה, הייתי בטוחה שהמלצר של הסכו"ם יחבוט בנו עם הליבוט קפוא. להפתעתי, הוא בא תמיד עם סט שלם של סכו"ם ומשלים את מה שחסר. הוא כנראה רגיל לדיסלקטים.

באופן כללי, הייתי שם בחרדה איומה. כל הזמן חששתי שמא לא החזרתי את הכוס של היין למקום הנכון, או שאולי לא הייתי צריכה להזיז את הכרית שהייתי אמורה להסב עליה. בשלב מסויים, החלטתי להתפרע ממש, והזזתי את הצלוחית של כדורוני החמאה המלוחה, כך שהיה מעט רחוק מהצלוחית של כדורוני החמאה שאיננה מלוחה! הרגשתי תחושת נצחון גדולה. אחרי עשרים שניות בדיוק, בא המלצר של הסכו"ם (אנחנו לא אוהבים אותו, דרך אגב) צקצק בשפתיו, והזיז את הצלוחית חזרה! כי זאת יש לדעת, אסור בתכלית האיסור להזיז את הצלוחיות של הכדורונים בלי אישור של רגע ודודלי.

הוא היה ילד מעצבן בן שש עשרה בערך, מלא חשיבות עצמית. כנראה הבן של רו. חתולי ציין באזניי שהוא כנראה בתול. מה שמאד הגיוני. הוא גם לא מאד נחמד. ובכלל, לצקצק במסעדה של שני כוכבי מישלן, זה מאד מאד מאד מאד לא מנומס.

בערך בשלב הזה של הסיפור הייתי צריכה פיפי. התאמנתי כרבע שעה על המשפט הכי מנומס שיכולתי לחשוב עליו, כדי שישמע נינוח וכאילו רק הרגע קיפצץ לראשי. "Would you point me to the ladies room, please" אמרתי. וטרם סיימתי את המשפט, וכבר זז השולחן לאפשר לי לקום, והבחור (הכי נחמד שם) פשוט הוביל אותי לאורך כל המסעדה, עד לחדר שירותי הגבירות, ופתח לי את הדלת. מזל שהוא לא בא לנגב לי אחרי כן. זה היה חדר גבירות אמיתי, עם כורסאות, ארון, כל מה שאשה עשויה להזדקק לו, כולל דיספנדר מהודר של קרם לחות לידיים ליד הדיספנסר של הסבון. שחס וחלילה לא יפגע עור ידיי מהמגבות החמימות שהמתינו להן שאחליט לייבש את ידיי.

חזרתי. בדרך נעצרו כעשרה מלצרים בצידי הדרך והנהנו לעברי. השולחן מיד זז. התיישבתי. המפית חזרה אל ברכיי מעצמה (שאני אשפשף?!)  והתקרובת המשיכה לזרום. תיראו, תישמעו... כשמשלמים 2000 שקלים לארוחת ערב, זה לא מאד מופרך שיבוא מלצר עם שולחן קטן, יחתוך לך את הטלה מול העיניים ויערוך לך את הצלחת, אח"כ יגיעו עוד שני מלצרים, רק כדי להניח לנו את הצלחות במקום, ואחר כך עוד שני מלצרים, כל אחד עם רוטב אחר, ימזגו לנו רטבים לצלחת. לא מופרך בכלל. בעקרון, כל מנה הגיעה עם ארבעה מלצרים. אחד גלל את שולחן ההגשה, שניים הניחו לנו את הצלחות המכוסות על השולחן ופתחו (תמיד יחד) ורביעי מזג לנו רטבים.

לדעתי, המלצר של להכניס לנו לפה וללעוס בשבילנו פשוט היה חולה.

אה, ופטריות טראפלז זה טעיםםם.

מכירים את בדיחות "מה זה שיא החוצפה?" ?

אז,

-- מה זה שיא הדקדנס?

-- לקום בבוקר, לחרבן טראפלז.