אמרתי, יאללה, נעשה מחווה. כולם מדברים רק על זה עכשיו. ואני מדברת על כוסברה. לא בנאדם, אני אומרת לכם.
כל שנה, יושבת שעות מול ערוץ שלושים ושלוש, מפצחת גרעינים, מחכה לשעה חמש בערך, ואז מתחילים להגיע החבר'ה.
האמת? אני בטטה, לא מביאה את עצמי לנסוע לאזכרות ולטקסי יומָזיכרון. "אנחנו מגש הכסף - ידא ידא - דמעה - חיבוק - יש פרחים." אני יכולה כל כך להתעצבן מאיך שאנשים מנצלים את הבמה הכאובה הזאת לקידום האג'נדה הפוליטית או האידיאולוגית שלהם, שקצתי בזה כבר מזמן. כאילו שרק אם אתה מזיל דמעה אתה רגיש למה שקורה מסביבך. זה כמו מסיבת ריקודים. כולם מציצים מסביב לראות מי כבר מזיל ומי סתם ערל לב. אז אני יושבת בבית מול השמות. שומעת שירים של פצעי מוות. מייבבת לפרקים. נגנבת מאיך מלחמת השחרור נמשכת עד הצהריים. ימים שלמים שמתים בהם עוד ועוד ועוד ועוד אנשים שרק ירדו מספינות המעפילים, שרק נצלו מהנאצים ומיד דחפו להם רובה ביד והפכו אותם לבשר תותחים. זה כאילו שהם מתים כל שנה מחדש, הלא כן? ואז הם מגיעים, החבר'ה שלי. איך אני אוהבת אותם... תראה תראה! חתולי! הנה דדי! שלוש שניות, הופ! נעלם. ואמיר. וישי. ודני (למרות שלא הכרתי אותו טוב כל כך) ואלעד. יו חתולי, תראה כמה באותו יום. זה בטח אסון המסוקים. וקסמן ופורז..
יש מתח, יש עניין, יש סלבריטיז, יש מוזיקה טובה. מה רע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
