הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

באמת שאני מעדיפה להתלוצץ ולהשתעשע, להתבדח ולהתפלפל. אבל לבלוג הזה קוראים "על קוצים", ומזמן שלא הראנו פה איזה קוץ שניים. אז הא לכם.

אתמול בדרכנו לבקר את אמאשלי בביה"ח, קיבלנו טלפון מהמחלקה שצריך ללכת לקנות איזו תרופה לצורך איזו בדיקה. טוב. קצת תמהנו שמבקשים מאיתנו לצאת החוצה ולקנות תרופה. הוטרדנו ממספר דברים.

ראשית, המחיר. מי יודע כמה זה עולה, ואם זה בסל?

שנית, מה זו לעזאזל התרופה הזאת?

שלישית, מה פתאום שולחים אותנו לקנות תרופה בבית מרקחת?

אז מיד התקשרנו לדוד שלי, שהוא אח בכיר, וניסינו לברר.

מסתבר, שזה סותר חומצה עתיק ביותר, שכבר עשר שנים לא משתמשים בו.

הוא אמר לנו, שיש כמה וכמה תרופות טובות הרבה יותר בשימוש.

אמאשלי ניגשה לברר, ואמרו לה *{האחיות} שאמנם יש תרופות טובות יותר ויקרות יותר והן נמצאות ברשות בית החולים.

מאד התרגזנו {נצ'ורלי} וחזרנו למחלקה כדי לקבל כמה תשובות.

בהגיענו, ראינו את אמאשלי מתווכחת עם איזו אחות. אני חייבת לציין, שהדבר האחרון שאמא שלי היתה צריכה לעשות במצבהּ**, זה להתווכח. אז הרגענו אותה והלכנו לברר בעצמנו. או אז ניגשה אליי רופאה מנתחת רוסיה, זו ששלחה אותנו למסע הקניות והתחילה "להסביר" לי, באחד הטונים הכי מתנשאים שניתקלתי בהם זה זמן רב.

"אני יסביר לך. אני התקשרתי למי שעושה את הבדיקה, והוא אמר שצריך רק צי-מ-טי-דין". והפנתה את הגב.

נגעתי בכתפהּ כדי להבהיר לה שאני עדיין שם ורוצה להבין יותר, והיא הדפה את היד שלי בפראות עם הכתף והתחילה לצעוק עליי שהיא לא מוכנה ליחס כזה וככה לא מתנהגים לדוקטור. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל התשובה שלה לא מספקת אותי, ושהיא מתבקשת להסביר את זה לדוד שלי בטלפון, היא צווחה שהיא לא מוכנה לדבר עם אף אחד {מאד מעורר אמון} וכשאמרתי לה שהוא אחיה של החולה, היא צעקה עליו את אותו המשפט בדיוק, ודחפה לי את הטלפון חזרה, בלי לאפשר לו לדבר כלל או לשאול למה צריך את התרופה הזאת ולא את התרופה היקרה יותר. בכל פעם שניסיתי להגיד לה משהו היא צעקה עליי שעכשיו היא מדברת ושאני אסתום את הפה שלי בבקשה בסבלנות, כי זה לא מכובד להפריע לדוקטור.

[אני נכנסת לקריזה רק מלהזכר בפוזה הדפוקה של המטומטמת הזאת שלא ידעה את התשובה לשאלה ולכן לא ענתה עליה. נושמת עמוק, סופרת עד עשר.]

נכנסתי לאחות האחראית. הסברתי לה את הסיטואציה בנועם. אמרתי לה שאנחנו מרגישים שגם מטרטרים אותנו וגם מנצלים אותנו כדי לחסוך עלינו את מחירהּ של התרופה היקרה יותר, ושאם אפשר לקבל תשובה לשאלה "מדוע זה צריך צי-מ-טי-דין ולא תרופה אחרת?" זה מאד יועיל כדי לשפר את הגישה ומצב הרוח של כולם.

היא הבינה, כמובן, ועודה יוצאת לברר, ראינו את אמאשלי מדברת עם הרופא שלה. הוא אמר לה משהו כמו "לבדיקה הספציפית הזאת, צריך את התרופה הספציפית הזאת. היא ישנה, ולא טובה כמו האחרות לטיפול בכיבים, אבל מכיוון שלך אין כיב, אז זה בכלל לא העניין". זה סיפק אותנו, יחסית.

אחרי כשעה, דוד שלי היה בפגישה עם רופא בכיר בהדסה שנתן לו את התשובה בת שש המילים הבאה "התרופות החדשות מטשטשות את תוצאות הבדיקה." [ליתר דיוק, חמש מילים ומילית קטנה אחת] מה קרה? דוקטור יוליה לא יכלה להגיד את זה? היתה צריכה לשגע את כולנו? כולל אנשים בהדסה? להוציא את אמאשלי מהמיטה?

אבאשלי נסע לקנות את התרופה. הרוקח אמר לו "מאיפה הם הביאו את זה? הם העלו את התרופה הזאת באוב? אולי יש לי עוד אחת במלאי." והוציא אחת עם אבק מאחורי הארון.

אח"כ יוליה באה לחדר. דוקטור יוליה. היא נכנסה מלאת חשיבות עצמית. אמאשלי התנצלה בפניה על סערת הרגשות. היא אמרה "הבת שילך דחפה אותי ככה בכתף, ככה לא מתנהגים לרופא." וגירשה את כולנו מהחדר כדי להכניס לאחת הפציינטיות אינפוזיה.

הוציאה מהחדר. שלושה ימים ישנתי על כורסא וראיתי אותן מכניסות ומוציאות עירויים, מרוקנות שתן ועוד כהנה וכהנה, והיא מוציאה אותנו מהחדר בשביל דקירה קטנה ביד. היא פשוט רצתה להתנהג כמו בעלת הבית.

שבע שנים באוניברסיטה, ולא לימדו אותה להיות בנאדם. פשוט מעצבן.

ולסיום, למי שהיה מודאג, התרופה עלתה....

שמונה שקלים וששים אגורות. שמרנו את הקבלה, אולי נקבל החזר.

** המפיק - { הּ } - על שם עידו.