הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

כשאמי עברה מהחדר ה"נמרץ" לחדר רגיל, היא שוכנה אחר כבוד עם דורית, אשה בת שלושים ושתיים עם ארבעה ילדים, הגדולה בת אחת עשרה, הקטן בן ארבעה חודשים, ועם ליליה, זקנה בת שמונים ושתיים, קטנטונת ועליזה, שלא ידעה מילה אחת בעברית, אבל היתה נואשת למעט שיחה ותקשורת אנושית.

קודם לכן, היא היתה בחדר עם שני גברים, אתיופי בן 57 אחרי ניתוח קשה בושט, וזקן שיצאו לו צינורות מכל איבר (בלי להגזים. כולל ישירות מן הגרון.) שמרבית הזמן היו מכייחים, יורקים ומקיאים. אז המעבר היה מבורך. מה גם שהוא סימן את העובדה שרמת הכוננות עליה קצת ירדה.

בחדר הראשון, ישנּו שלוש הבנות של שלושת המאושפזים. בבוקר השני, ניגשה אלי האתיופית הצעירה ובטון רך שאלה אותי אם אני לא מפסידה בית ספר. שאלתי אותה בת כמה היא, אמרה "עשרים ואחת". אמרתי לה "ואני בת שלושים". היא כמעט התעלפה. בחדר השני, דורית, שהיא לכל דבר ועניין בת גילי פנתה אליי כמה פעמים כך "חמודה, אולי תביאי כוס מים לאמא?" וגם היא כמעט התעלפה כשהיא שמעה בת כמה אני. מחמיא.. מחמיא.. אין מה לומר.

יש דאחקות בבית חולים. למשל, יש את העיסה המגעילה שנותנים לחולים עם בעיות במערכת העיכול העליונה, שמחדירים להם ישר לקיבה. בעקרון יש לה ריח וניל. אבל היא נראית (ולא בכדי) כמו מזון מעוכל. אז בכל פעם שבאים להחליף להם, היינו שואלים אם יש היום גיוון, אולי טעמים אחרים? משהו? מאחר שאמא שלי היתה בצום שלושה ימים, אז זו שמחלקת את האוכל היתה שואלת אותה בכל פעם אם היא רוצה סטייק לבן או אדום? ומה לשים בצד? בכלל, היא עירקית ונורא דומה לאמא שלי חיצונית. אז בכל פעם שהיא באה היא שאלה את אמא שלי מה שלומה ומאיפה אלוהים הביא לה אותה, בעירקית, למצהלות הנוכחים. {טוב, אז זו לא ממש האקדמיה לצחוק, אבל יותר טוב מכלום.}

בעלהּ של דורית אמר על דוקטור יוליה "מה שהיא לא מבינה, זה שבסוף את כו-לם אוכלים התולעים. וזה לא משנה מה היא למדה ומה היא עשתה. הסטטוסקופ לא ילך איתה לקבר." לדורית היה שבר בפופיק. אבל עכשיו תיקנו לה.

מכל מקום, את ליליה הביא הבן שלה, השאיר אותה בביה"ח, והלך. לא ראו אותו שם יותר. הוא אפילו לא הביא לה את השיניים התותבות שלה. אז היא נאלצה להשרות את הלחם שלה במים ולאכול בעיקר מרק. אבל זה לא הוריד לה לרגע את החיוך משפתותיה! בשלב מסויים היא יצרה איתי שיחה. היא מחאה כפיים בקצב וספרה "ראס, צווי... " כך שמונה פעמים. ואח"כ הרימה שתי אצבעות. אמא שלי, שאינה דוברת מילה רוסית, כבר ניהלה את השיחה המעוררת עם ליליה, ואמרה לי בקול חנוק מצחוק שהיא אומרת לי שהיא בת שמונים ושתיים. היא קראה לי אליה וצבטה לי את הלחיים וכמעט הדביקה לי כמה נשיקות רטובות (האחות אמרה אח"כ שהיא אמרה "איזה ילדה יפה יש לך!" לאמאשלי. אני מקווה שהיא לא בעניין של בחורות צעירות.. :) ואז התחילה למחוא שוב כפיים! "ראס צוויי!" וסימנה לי להמשיך.

הסתכלתי ימינה.. הסתכלתי שמאלה..

כולם הביטו בי בדריכות.

הרמתי את שתי הידיים..

ומחאתי כף!

ליליה פרצה במחול שמחה סוער בתוך מיטתה. וכל יושבי החדר מחאו כפיים לדיאלוג המרתק שהתרחש למול עיניהם.

כשהלכתי ביקשתי מהאחות להזכיר לי איך אומרים להתראות ברוסית, חזרתי לחדר ואמרתי לה "דאסוידאניה".