הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

בימים אלה ממש מתקיים הג'ירו ד'איטליה. תחרות האופניים האיטלקית השנתית. אחד משלושת הגראנד-טורז. הטור דה פראנס, הג'ירו ד'איטליה והוואלטה סיקליסטיקה ד'אספניה. באופן בסיסי, מדובר בחוצנים על אנושיים, מאורגנים בקבוצות של תשעה, לבושים בבגדים משעשעים, המדוושים במשך כשלושה שבועות בקצב מכונית, כלומר, כארבעים קמ"ש בממוצע כולל עליות שאם היו רואות את הקסטל היו מתפוצצות מצחוק ומצביעות לו על המבושים. בכל יום רוכבים בין 150-250 קילומטר, ובסה"כ מקיפים את צרפת/איטליה/ספרד בהתאמה. יותר משלושת אלפים קילומטרים בסה"כ.

אז אתם חושבים שאם יש להם פיפי הם יורדים מהאופניים?

לייק הל ד'יי דו! הם עושים במכנסיים. הם אוכלים תוך כדי, הם שותים תוך כדי, והם משתינים תוך כדי!

אם יש להם קקי? יש להם בעיה. בעיה קשה מאד. הם עסוקים מאד בכלכלת גופם ששורף בממוצע 6,000-8,000 קלוריות ביום.

אתמול, בגלל אסטרטגיה קבוצתית, אחד הרוכבים מקדימה פתאום הפסיק לפדל, טפח לעצמו על הישבן, סימן למכונית של הקבוצה, והתיישב זקוף על האופניים. הייתי מאד מודאגת.

קיפוד כזה: אני אומרת לך! הוא צריך קקי! מה הוא יעשה??

חתולי: תיראי.. תישמעי... במצב כזה, כשנמצאים בהובלה, לא עוצרים. או שעושים, או שלא עושים. אבל לא יורדים מהאופניים.

קיפוד כזה:   אדושם! רגע רגע! מה הוא עושה?!

חתולי: אההה.. הוא כנראה מחכה לסימוני. בגלל זה הוא לא מדווש יותר.

קיפוד כזה: זה אומר שיש לו זמן? אז שילך מהר לעשות קקי!

חתולי: אבל הוא לא צריך!

קיפוד כזה: כן, כן... אבל הוא יכול!!!