הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אולי זה בגלל העבודה וכל נספחיה, אולי זה בגלל כל מיני סכינים בגב האומה שלא ראויים להתייחסות(*), אולי זה בגלל שהחתולי איננו כאן כבר שבועיים, ואולי זה סתם בגלל שהגיע הקיץ, החום הגדול, תשישות כזו. אבל אין לי חושומור. חשבתי לשים שלט: "אבד, חושמור. סימנים מזהים: אף גדול, פיאה נוכרית ובננה. המוצא הישר מתבקש להחזיר למוכ"ז".

"אין לי חושומור" זו, כמובן, אמירה סובייקטיבית בעליל, מכיוון שבמדדים אובייקטיבים יותר, למשל צחוקים בקול גדול ליום, או כמות האנשים שהעליתי חיוך על שפתיהם מכלל האנשים שפגשתי השבוע, אני כנראה, יחסית, בסדר.

אז מה הלאה?

יש איזה מתח מסויים באויר. הבלוג מתקרב בצעדי ענק ליום הולדת שנה, ולמאה אלף כניסות. שני מקומות שתמיד חשבתי שיסמנו את הסוף. מי שיגיע קודם, או אחר כך.

(*) אני את הכביסה שלי, עושה במכונת כביסה.

אז יש לו כרגע רצף חדש של חידות בתמונות, שמטרתן למצוא את הזמרת המסתתרת.

הצעתי לו לשים תמונה של קאפו...

יהודי-תרביץ. גט איט?? [אויש, אותי זה נורא מצחיק, אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה-אחרונה-ודי!]

זוכרים שעבדתי כמו משוגעת? כולנו עבדנו כמו משוגעים. אז זה עבד. ומחר (כן, שבת) כמעט כל החברה נוסעת לקיבינימט, ואני נשארת עם שני ילדים, שכל אחד מהם מעצבן אותי באופן אחר. ואני מצופה לקבל עליי את מרותו של אחד מהם, כי הוא היה בגנון עם אחד המנהלים.

איזה כיף? ברור שאני אהיה יותר מעל הכיפאק וספורטיבית, תומכת ומקצועית. אבל עמוק בפנים, בעוד חיוף מרוח על שפתיי, ופה בבלוג, אני אדמיין איך אני חונקת אותם במו ידיי. תרפויטי.

היום קניתי לי שני אבטיחונים, חולצה, שרוך לפלאפון, שלושה DVDים של החמישיה הקאמרית, ועלי גפן ממולאים. אני כל כך שטחית, צריך לשים אותי על הרצפה בסלון.