מעניין שעוד לא סיפרתי לכם על היום המר והנמהר באלפ דואז. לא מנקודת ההשקפה של אוהדת הרכיבה על אופניים, אלא רק מנקודת המבט האנושית של מישהי, כולה מטר וצ'ופצ'יק, שכל הגרמנים השיכורים וההולנדים התמירים שבעולם עשו יד אחת להציק לה ולהסתיר לה.
הגענו לפני שבע בבוקר.
שעה סבירה בעליל בהנתן שבסביבות חמש אחר הצהריים לאנס הוזנק. (??)
התחלנו לטפס במעלה האלפ רגלית מתוך תקווה מנצנצת שנמצא נקודה שאין בה מלא אנשים ושנתפוס עמדה שתאפשר לנו לצפות בתחרות ואפילו לצלם קצת. לא עבר זמן רב וההכרה חדרה לראשנו: אין שום סיכוי שזה יקרה. על כל צעד ושעל על פני ההר היו מאות אנשים. כמו כולם, קיוינו שיהיה מקום על איזו פניה או סיבוב. שם הם גם מאטים, וגם אפשר לראות את הישורות המובילות אל הסיבוב ויוצאות ממנו. מסתבר שעוד מליון אנשים חשבו בדיוק אותו הדבר, אז הפניות והסיבובים נראו כמו הצרות שלי (ביום רע).
לפתע, הבחנתי במעין מעלה שיוצא מן הכביש, שביל שמקצר את העליה לראש ההר, אבל בהחלט יכול להוות מקום להניח בו את הראש ולצפות. טיפסנו. ישב שם גרמני אחד, שסידר לו תצפית מעולה ממדרגה ראשונה. הוא ישב על המעיל שלו, ברגליים פסוקות, על קצה של מדרגה. כך שאיש לא יכול היה לשבת לפניו ולהסתיר לו. מאחוריו היתה דרדורת בלתי נגישה, ומצדדיו שיחים עבותים. מושלם.
הצלחנו להתמקם במעלה השביל אחד מעל השני באופן שלא מפריע למעבר אבל מוודא שאיש לא ישב בינינו או ממש לצדנו.
הזמן חלף לאט לאט.
ככל שחלף הזמן, החלו אנשים להצטבר מסביבנו. בהתחלה, התיישבו על השיחים. פשוט התעלמו לגמרי מהעובדה שיש שם שיח, תלשו לו ענפים,פסקו לו גבעולים והתיישבו. אח"כ היתה לזוג הולנדים את החוצפה להתיישב כמעט על חתולי. הם היו שני מטר ועשרים כל אחד, אז הם היו צריכים לשלוח את רגליהם הארוכות אל מתחת לרגליים של חתולי. אח"כ הם עשנו לו הפרצוף בתורות, להעשיר את החויה.
אני, לעומת זאת, חשבתי שיצאתי בזול. דרדורת (ותיקים שלי) מצד אחד, שביל גישה מצד שני, אני סגורה.
ובכן, לא.
אז מה אם היינו שם עשר שעות לפני הזמן כדי לתפוס מקום טוב? אם אפשר לדרוך עלינו, אז קדימה!
גרנאצי אחד פשוט עבר מעליי והתיישב על הדרדורת. זה לא היה לו כל כך נוח. אז הוא אניח את כל התיקים שלו על התיקים שלי, והתחיל להעביר אבנים וגזרי עצים, בישיבה, אחד אחד, ממתחת לתחת שלו, לעברי. בכל פעם שלקחתי לי מים לשתות מהחפצים שלי, הוא מיד החרה החזיק אחריי, לקח לעצמו מים מהחפצים שלו, חיכה שאחזיר את המים שלי, והניח את שלו יפה ומסודר (בכל זאת, יקה) ישר על שלי.
הייתי כבר עיפה, עם עצירות, צמאה, כאובת גב ועצבנית מאד. אבל לא היתה שום ברירה.
ואז התחילו להזניק אותם. זה היה שלוש שעות לפני לאנס. אבל ברגע שהראשון הזנק, כולם נעמדו. שני ההולנדים הסתירו לכולם, אז כולם (חוץ מהגרמני, יש גבול, הוא סידר לעצמו את כל הדרדורת!) התעצבנו וירדו למטה. אני נשארתי על מקומי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
