הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

מאיר השומר, הידוע בכינויו "מאיר הפוזל" הגיע אלינו לפני כמה שבועות. לפני כן, הועסקה חברת שמירה אחרת בהגנה על כל קניינהּ של הייטק-קורפ-(ע"ר).

ביום שהגיע אלינו מאיר הפוזל, התעוררה התרחשות רבתי. "ראית את השומר החדש?" לחשו המתכנתים בבעתה איש לרעהו. "איזה מפחיד השומר החדש!" תקתקו המזכירות זו לזו במסנג'ר. "אוי, זה נורא לא יפה, הוא רק נורא פוזל!" אמרו הנשמות הטובות זו לזו בקפטריה.

והאמת לאמיתה היא שמאיר, הוא איש מאד מאד... ובכן... פוזל. זה היה יכול להיות באמת בסדר גמור, לו היה מאיר איש נאה בבסיסו, או מטופח, או מאד מאד נחמד. אבל האמת לאמיתה היא שמלבד העובדה שמאיר הוא נורא... ובכן... פוזל, הוא גם... ובכן... מאד מכוער ומוזנח. יש לו בלורית בלונדינית דביקה שסרוחה לו על המצח, וחיוכים גדולים ורחבים שחושפים שיניים לא מאד... ובכן.. סימטריות.

כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שהוא ראה את מאיר הפוזל. "בדיוק הייתי בדרך לשירותים", נזכר אחד העובדים, "הלכתי לי, רגוע, לקצה המסדרון, הגעתי אל הדלת, והפניתי את מבטי לכוך של חדר החשמל, כבדרך אגב. המחזה השאיר אותי שטוף זיעה. לא הצלחתי להשתין אחר כך במשך שלושה שבועות. בכל פעם שהייתי צריך פיפי, הייתי נזכר במאיר הפוזל, ונשטף זיעה קרה." אכן, תמונות קשות.

אני, תמיד הייתי נחמדה מדי. זו האמת. אז פיתחתי עם מאיר שיחה בכל פעם שהלכתי לשירותים. הוא פשוט נראה לי מאד בודד בפזילותו הכיעורית. שוחחנו על מגוון נושאים. מסתבר שמאיר עושה תואר ראשון בכלום, והתחביבים שלו הם ויסקי, סיגרים ומכוניות מירוץ. "מאיפה יש לך כסף לכל זה?" שאלתי את מאיר בפליאה. שתיקה מביכה התפשטה. הוא לא ענה לי.

למחרת מאיר המתין לי ליד הדלת עם תמונה גדולה של נהג מירוץ עם סיגר בפה וכוסית ויסקי ביד. "יפה.. יפה.." מלמלתי והחשתי צעדיי לעבר המשרד.

חשבתי שזה מקרה חד פעמי. אבל לאט לאט התחוור לי, שמאיר אורב לי ליד הדלת. לפעמים הוא יודע שאני מגיעה הרבה לפני שאני מגיעה על ידי קלקולציות של התנועה שלי משלל המצלמות השורצות במסדרון.

פעם הוא מחכה עם ספר על התפתחות הסיגר לאורך ההסטוריה, פעם זו טבלת כל הנצחונות של נהג זה או אחר במוטו ג'י פי, פעם זו תמונה שלו הוא, מאיר הפוזל, בדיסטילרי באירלנד, עם אנשי המזקקות, ופעם זו מחברת החתימות שלו מכל בתי הקפה שהוא היה בהם בעולם.

מרתק.

זו היתה יכולה להיות ממש לא בעיה, אלמלא היתה לי שלפוחית קטנטונת ועצבנית. אלמלא היו אלה השירותים היחידים שאפשר להגיע אליהם, אלמלא שלל המצלמות שיש על כל פתח של המשרד. כבר שקלתי לצאת ממדרגות החירום (מצלמה) לרדת קומה, לעשות פיפי ולחזור. אבל אני עצלה מדי.

היום נאלצתי להתמודד עם בעיה מסוג חדש.

מאיר כנראה הבחין שאני מחישה צעדים בכל פעם שאני עוברת. אז הוא שינה טקטיקה. הוא התחיל לשבת שם ולשלח לעברי חיוכים פתייניים ומעוררי בחילה. בינתיים הוא לא הבחין שזה רק גורם לי ללכת יותר מהר.

אני משערת שאני פשוט אצטרך ללמוד להתאפק. מה זה כבר לא לעשות פיפי כל היום בין חברים?