הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אתמול רכבנו על אופניים אני והחתול שלי.

שלושים קילומטרים נחמדים הידועים בקרב חובבי הרכיבה בשם "המשולש".

אם אינכם יודעים, ישנו כלל אצבע להערכת הדופק המקסימלי שלב של בנאדם נורמלי יכול להגיע אליו. זה משהו כמו 220 פחות הגיל. כלומר, היה צריך להיות לי דופק מקסימלי של כ-190, מעין מספר תיאורטי כזה שלא מגיעים אליו באימונים*. אבל מסתבר, שיש לי לב של ילד בן עשר (לי וללאנס :) וכבר ראיתי במו עיניי את הדופק שלי מגיע ל210 באימון סקווש. ו190 ברכיבת אפניים זה עניין שבשגרה. אז כשרכבתי אתמול על 130-140 בלבד במאמץ רגליים בהחלט ניכר, חשבתי שאו משהו לא בסדר עם מד הדופק שלי, או שאני עומדת למות.

מסתבר שהזבובים הסכימו איתי. היו שני זבובים שהציקו לי לאורך כמה קילומטרים. ועל אף החיבה הניכרת של פאצ'ולי לפילבובים שלה, אני באמת לא מבינה למה צריך את החיה הארורה. [אני רוצה להזכיר את המשל מספר האגדה, זה עם הצרעה והעכביש. לפחות את הקיום שלהם מישהו טרח להצדיק. אמנם באופן מאולץ משהו, אבל לפחות טרחו. אני נואשתי מלמצוא איזו סיבה ראויה לקיום הזבובי, במקורות או באינטרנט.]

מכל מקום, הם לא עזבו אותי. וזבובים שמוצאים את הרגל, או הפנים, או הכתף המיוזעים שלכם ככר נחיתה אידיאלי חוזר ונשנה הם אחד הדברים הכי מעצבנים שיש ביקום. ומילא שלא הצלחתי להצדיק את קיומם, הם לא הצליחו להצדיק את ההדבקות אליי. מצאתי את עצמי שואגת עליהם "מה לעזאזל עשיתי לכם?! יש כאן חתולי משובח, מלוח כדבעי, לכו אליו!"

כמו שאני רואה את זה; או שהרחתי כמו ערימת זבל פרות (לא סביר כי התקלחתי על הבוקר) או שהם ראו בי הזדמנות מצוינת, בניגוד לחתולי, אני נראיתי כאילו אני עומדת להתפגר ולפתוח כר נפלא להזדמנויות עסקיות להם ולקרובי משפחתם. הם אפילו יוכלו לשלוח כסף למשפחות שלהם ברומניה.

* אבל כן בקרב.

מחילה, היה לי מאד קשה להתאפק...