הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

השבוע יצאתי לארוחת צהריים עם המפלצת וזוג חברים שלה, עם בנם הפעוט (והמהמם) שגיא.

מן הון להון, שאלתי אותם אם לשגיא יש שם שני, "כן", הם אמרו. קוראים לו "שגיא-נחמן" על שם סבא שלו מצד האבא.

"יפה. יפה." אמרתי, ומיד הם פצחו בסיפור מעשה שאירע להם בארוע משפחתי מספר שבועות קודם לכן.

גליה: "הגענו לארוע, ואיתנו שגיא הקטן, ולפתע נתפסה אלינו איזו דודה נידחת שהיתה הרבה שנים בנפטלין, והחלה לשאול אותנו, מה שמו? מה שמה? מה נשמע? מזל טוב פה, מזל טוב שם.. כמה שהשם של שגיא יפה, ואיזו רגישות! אוי! איזו רגישות!"

ולא עזבה אותם כל הערב.

באותו השבוע התקשרה אותה הדודה אל אמא של גליה, סבתו של הרך. והחלה מפליאה שבחיה בזוג הנפלא, בנכד היפהפה וברגישות, הו הרגישות! שהביאה אותם לבחור בשם ההו-כה-יפה ונפלא.

הבחורה גרדה ראשה בפראות. יפה, כן. הם בחרו אותו כי הוא היה יפה בעיניהם. אבל הרגישות? מה עניין הרגישות לכל הסיפור?!

או אז אמרה לה הדודה "זה כל כך יפה שקראו לו על שם שני הסבים של גליה. גם ששון, וגם גיורא!"

ההורים המבוהלים החליפו ביניהם מבטים מבולבלים שהפכו מיד להנהונים נחושים ורבי חשיבות. "נו בוודאי! ששון גיורא! לא סתם ששון-גיורא, ששון-גיורא-נחמן! על שם כל הסביפ שהשיבו נשמתם. זה בגלל הרגישות! הו, הרגישות!"

ומאז, בכל פעם ששגיא הקטן עושה דבר מה שאיננו נושא חן בעיני הוריו, הם מיד נוזפים בו יחדיו: "ששוןגיוראנחמן! שאני לא אראה את זה קורה שוב!"