הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

השהות הלוחצת במחיצתהּ של חלושס, הפכה אותי, עירקית גאה, לפולניה קנטרנית.

המצב עד כדי כך חמור, שאני ובחור אחד מהעבודה, כמעט "מתחרים" על מי יותר פולניה, אני או הוא.

הכל התחיל, כמובן, באוכל. הוא לא מוכן להתחיל לאכול עד שהאוכל של כולם מגיע. גם אם מישהו שכח להזמין, הוא יתעקש להמתין עד ארבע אחרי הצהריים. לא, הוא "לא מצפה שתחכו איתי. אני אחכה לבד. באמת."

מהר מאד הבנּו עם מי יש לנו עסק, והתחלנו להחזיר לו בקטנה. (אני והתולעים)

"טוב, אל תגיד בוקר טוב. זה בסדר." אני אומרת לו בפעם הראשונה שאני רואה אותו על הבוקר.

"כמה אני יכול לחכות לך?!" הוא אומר כשהוא בא לקרוא לי לקפה.

וכך, התקשורת בינינו היא בפולנית שוטפת.

אבל השיא היה בפגישת סטטוס.

הוא והצוות שלו עשו עבודה באמת רצינית במהלך השבוע, ושיפרו הרבה מאד מהטעון שיפור. כשהוא תאר את מעלליהם בפגישה לכולם היה מרוח על הפרצוף מן "פשש" הערכה כזה.

"...המשמעות של כל זה היא שמעכשיו דברים ירוצו יותר מהר, הקוד יהיה יותר קל, וזה לקח לנו בסה"כ שבוע."

באמת שאנשים כמעט מחאו כפיים.

קיפוד כזה מהיציע: "נו, אז למה חיכיתם כל כך הרבה זמן?"