הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אני לא יודעת אם זה מצחיק או לא (ויש לי אחריות מאז המועמדות לתואר הבלוג המצחיק) אבל אין ספק שאותי זה מצחיק.

אני ושלמה ניהלנו שיחה עירנית ומשעשעת ביותר על עירקיותנו. באמצע הצטרף אלינו אליעד, הבחור הכי לבן שראיתי בחיים שלי, אני לא מגזימה. הבנאדם עומד ליד קיר? לא רואים אותו. טוב, רק את השאר שלו, שחור כפחם.

קיפוד כזה: עכשיו נשחק משחק! מי מכיר.... נאג'י?

שלמה: אני!

קיפוד כזה: 1-0 לשלמה! מי מכיר.... נעים?

שלמה: אני!

קיפוד כזה: 2-0. מי מכיר... רגע... 'חזקאל?

שלמה: אני! אבל.. זה קצת לא פייר, לא?

אליעד: <מהנהן בבבלבול>

קיפוד כזה: 3-0! מי מכיר.... מְנָשִי?

שלמה: אני...

קיפוד כזה: 4-0. מי מכיר מסעודה?

שלמה: דווקא מסעודה אני לא מכיר.

קיפוד כזה: איך יכול להיות?!

אליעד: רגע! אני! אני מכיר מסעודה!

קיפוד כזה: אתה? איך לבנבן כמוך מכיר מסעודה בדיוק?!

אליעד: לסבתא שלי קוראים מסעודה!

<קיפוד כזה ושלמה עושים דאבל טייק מהסרטים! >

קיפוד כזה: מה?! <במבט חשדני כמו ה-?Whatchutalkin' about willis של ארנולד מ"על טעם ועל ריח">אליעד, אמור לנו את האמת. מה המוצא שלך?

אליעד: אני? אמא שלי חצי עירקית, חצי פינית.

וכרגיל....

פאוזה...

רעמי צחוק משתברים על קירות המשרד.

היום העליתי את מוצאו של אליעד בארוחת הצהריים. המפלצת ציינה בהשתתפות מלאת צער שבוודאי הכנסים של ה"עדה" שלו קצת דלילים במשתתפים.