חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון, ואז ק"ב החזיר אותי להגיג הספציפי הזה:
אני שומעת היום הרבה אנשים משתמשים בביטוי "אני אעמיד אותך בפינה" או "שאני אעמוד בפינה?"
אז אני שואלת אותם: "אתם עמדתם אי פעם בפינה שאתם מרשים לעצמכם להשתמש בביטוי הזה?!"
רובם המכריע מניד בראשו בשלילה ומודה שעבורו, עמידה בפינה, איננה אלא ביטוי לשוני ציורי שנועד להמחיש נקודה.
ובכן חברים, אני עמדתי בפינה. עוד בגן. וכשהיינו עושים דברים רעים ממש, או יוצרים אינטראקציה עם חברינו, היינו עומדים עם הפנים לקיר, וגננות אכזריות במיוחד היו מכריחות אותנו לעמוד זמן קצר על רגל אחת. בגלל זה רגל ימין שלי שרירית.
העולם מתחלק לשניים, אלה שלפני חוזר מנכ"ל ואלה שאחרי. שכן זאת יש לדעת: יצא חוזר מנכ"ל שאסר להעמיד ילדים בפינה. לפני כן זו היתה תופעה נפוצה ביותר. אחרי, לא נשמע כדבר הזה.
חשבו על זה שכשאנחנו נהיה גדולים, אנחנו נוכל לספר לילדינו על האכזריות שסבלנו בתור ילדים. כן כן, כמו שהאבות שלנו נוחרים בבוז ומספרים על פליקים בסרגל על קצות האצבעות כאילו זה דבר של מה בכך, אנחנו נוכל לגבות כספי פיצויים מהמדינה על פגיעה נפשית. נדבר בתכניות אירוח בקול מעוות ועטויים צעיפים וחצילים על העוול שנעשה לנו בתור ילדים.
הנושא השני שאני נדרשת אליו היום הוא האוכל. בילדותי, לא נשמע כדבר הזה שתינוק לא יפוטם עד אובדן הכרה, רצוי בדייסות עתירות עמילן ומנפחות, זאת כי הדור השני לבוגרי השואה, קיבל פידבקים נפלאים מהוריו על ילדיו השמנמנים ואדומי הלחיים, היינו סמל סטטוס. מה יותר סנטרים, מה יותר כבוד.
ואז הגענו בחיל ורעדה לגן החובה וליסודי, ושלחו אותנו (אחרי ארוחת בוקר שבה חייבים לשתות כוס חלב שלמה, בין אם בצורת שוקו או אחרת) עם "ארוחת עשר". והלא מדובר היה בילדים בני 3-4. ארוחת בוקר? צ'ק! ארוחת עשר? צ'ק! ארוחת צהריים? צ'ק! ארוחת ערב? צ'ק!
הרגו אותי אם אני מבינה לאן כל זה נכנס. אבל אני מדברת איתכם על דור שלם שהיה אוכל לפחות ארבע ארוחות ביום, לא כולל High Tea.
מבחן התוצאה מרמז שגם בעניין הזה כנראה שיצא חוזר מנכ"ל, כבר לא מוכרים תיקים לארוחת עשר ב"קרביץ".
וקוראים לנו דור האיקס. איקס עלק. צריך לקרוא לנו דור הסנדביץ'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
