הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אחים שלי, איפה איפה היא הצלמית של מצב רוח: "מזופת"? הבו לי את ראשו של הנכה הרגשי שהרים את הצלמיות ב"ישרא את נענע בלוג (ע"ר)".

אפילו את הנוכחיים קיטלג לא נכון:

" - עצבני,   - עצוב,  - אוף (?),  - סטנדרטי (?),  - אה?,  - סבבי,  - קול" אמר המשורר.

ואני אומרת: " - סעמו,  - מסכני,  - אויש,  - מהשתגיד,  - מה?!,  - נחמדי,  - סבבי"

לפרו נוספו "חיבוק של הסוררת" , קריצה  ו"מוציא לשון"  נו במת.

אתמול אחד המנהלים שלנו (אחד כזה שעוד לא יבש חלב אמו על שפתותיו) אמר "אנחנו צריכים לתת 1000 אחוז במאה אחוז זמן". בדיוק במילים אלה. ג'יזז...

ואני אומרת אלף אחוזים במאה אחוז זמן, זה אומר שבאחוז זמן עושים עשרה אחוז, ואז, אם יש לך, נניח, גבינה חמישה אחוז? אז אתה צריך לתת אותה בחצי אחוז מהזמן. ואם נניח, יש לך שתי רכבות שלושה אחוז שיוצאות בו זמנית, אחת מהתחת של המנהל והשניה מהטרמינל המרכזי בסיאול, אז בכמה אחוזים זמן הן תתנגשנה זו בזו בקול שאון קולוסאלי שיישמע בכל רחבי הDMZ? שאלות מעניינות מעסיקות אותי, הודו.

אגב הודו, האוכל פה מאד טעים לי, כבר אמרתי? קימצ'י, מסתבר, זה ירקות שקוברים אותם עם דגים כמה חודשים, ואז מוציאים ואוכלים לתפארת דרום קוריאה החדשה, וראה זה פלא, זה טעים! כולם מרזים בטירוף כי הם אוכלים קרקרים ושותים מיץ ירוק, אבל אני? אני טוב לי האוכל פה. חולת רוח? I am not necessarilly rejecting that notion.