הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

זה היה ביום ראשון, יום המנוחה בקריסטנדום, ולכן כולם נשארו במלון לישון עד מאוחר. כולם, להוציא אותי כמובן. זאת כי אמורה הייתי לטוס הביתה. ואולם, לא היה מקום פנוי אחד על הטיסות הביתה.

בשעה מוקדמת מדי של הבוקר מצלצל הפעמון בדלת. אני עדיין על הקו עם לוכסלנד איירליינס ואינני לבושה, אז אני לוחצת על כפתור DO NOT DISTURB וממשיכה בשיחת הטלפון.

דקות ספורות אח"כ מצלצל הטלפון. על הקו, דינה.

דינה, היא בערך הבחורה הכי... קשה לי לתאר אותה בכלל. יש לה את הכוונות הכי טובות בעולם. היא גם כנראה לא טפשה אם יש לה כבר תואר שני (מהמכון הטכנולוגי של נובוסיבירסק, אבל תואר שני) היא צעירה ממני לפחות בארבע שנים, היא מעולם לא עבדה בהייטק (לעבדתכם יש נסיון עשיר משהו בתחום) ועדיין היא מוצאת לנכון להגיד לי מה לעשות, איך לדבר, איך להגות דברים בעברית... להקריא לי תפריטים (להסביר לי מה זה שרימפס ושזה מאד טעים), להגיד לי ללבוש סוודר, ועוד כהנה וכהנה יציאות מהתחת שהיא משום מה בוחרת להשפיע אך ורק עליי. הסיטואציה היתה יכולה להיות קלה יותר לנטרול אלמלא הייתי אני המנהלת שלה. עובדה שלא ממש מפריעה לה במציאות הסבוכה והמעניינת שהיא יצרה לעצמה.

מכל מקום, בוקר, יום ראשון, טלפון, על הקו דינה.

דינה: "שלחתי לך את הכבלים."

קיפוד כזה: "סליחה?"

דינה:  "לא הגיע אלייך הרום סרוויס? שלחתי אותו עם מעטפה אלייך עם כל הכבלים."

קיפוד כזה: "אה. מה?" <נופל לי האסימון שדינה שלחה ציוד שלא אמור לצאת מהשגחתהּ לרגע ע"י מישהו מצוות המלון>

דינה: "אני אסביר לך..."

קיפוד כזה: "דינה, אין צורך בהסבר, אני מבינה. להתראות."

התקשרתי לקבלה, הכל היה שם, ירדתי בעצמי לקחת.

עכשיו, זה עשוי להשמע כמו סיפור אוילי של סקיוריטי מוגזם. אבל השארתי את הפרט המעניין ביותר לסוף: דינה גרה קומה מעליי. הקבלה, 12 קומות למטה.