הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

יש איתי אחד בעבודה, פשוט נשמה טהורה, וגם האיש הכי מצחיק שפגשתי אי פעם.

הוא הצליח לשכנע אותי שיש לו ג'וק מחמד בשם "ג'וקי" שהוא מגדל מהפעם האחרונה שהוא היה במילואים. ג'וקי גדל בתוך קופסת גפרורים ויוצא מדי פעם לטיולים. "לטיולים?!" שאלתי, תוהה הכיצד זה יתכן, "לטיולים!" הוא אמר. מדגים לי בפנטומימה איך הוא פותח את הקופסא, משחרר את ג'וקי ואז טראח! דופק לו את הקופסאת גפרורים מעל הראש כדי להכניס אותו חזרה פנימה. "רק ככה, שינשום קצת אויר צח. בכל זאת. ג'וק."

מכל מקום, גם הוא מסופוטמי (שזה בבלי-היי-אנד למי שתוהה) או בלשון בני עמנו "הסהר הפורה". ומדי יום יש לנו שפיל של איזה כמה עשרות דקות שבהן אנחנו מלהגים על דא ועל הא בעוד המון שקט מתגודד מסביבנו ותוהה לאילו מקומות נגיע הפעם.

אז היום התווכחנו ארוכות על כל עניין הסליחה לשיעורין, או "האם אפשר לעשות דברים שיש לכפר עליהם רק ביום כיפור כחמש דקות אחרי יום כיפור וככה משלמים את המחיר רק בשנה הבאה, או שמא זה כמו להוציא סרט רב-מכר לאקרנים שבוע לפני האוסקר?" נושא מרתק שראוי לדיון ממושך, רצוי במקביל, בלי להפסיק לשניה אפילו לא כדי לנשום.

הוא תמיד קורע אותי ואני צוחקת בסוף, כשאני מפתחת את הרעיון שלי ואז הוא אומר משהו כמו "אבל-אצלנו-בבית-כנסת-כשאני-הולך-להתפלל-יש-את-השכינה-ואני-בנאדם-מאמין-אז-זה-יותר-נחשב."

היום גם עמדנו על הדמיון הרב בין המילים "בּוּר", "בער" ו"בהיר" מדגישים כמה שזה מסביר הרבה על איך שאשכנזים לא מבינים כלום.