הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי
הבלוג שלי הוא בלוג פרטי, ואיש לא יגע בו בלי רשותי. |
| 8/2008
 טוב טוב
איך אני אזכור לכתוב פה מדי פעם?
כל עוד החלון הזה פתוח לי באיזה טאב, אני מלהגת לתוכו בשמחה. אבל ברגע שההארד דיסק שמחזיק את העונה השלישית של האוס מתחיל לתעתע, ואני עושה ריבוט (זה עם השרוכים של הנעליים וזה.) אז אני זורקת את הטאבים לעזאזל ומתחילה מחדש.
אני שונאת דואלי תזכורת, וככלל יש לי מלא חוקי תיבת דואל שמעבירים כל דבר אוטומטי, אוטומטית לאיזה ארכיב. יום אחד אני אקרא את הכל... זה יהיה כנראה היום שבו יתחילו להאכיל אותי בזונדה, ואני אהיה במצב וג'טטיבי. אבל מי סופר.
אפילו שמתי לי קישור קטן על הבאר למעלה, זה שכתובים בו הדברים הכי חשובים. נגיד, האתר של הסרגניות. (מזכיר לי את הפרק שהאוס מוציא תולעת באורך 25 רגל מבטן של חולת סיפה... הא! מצחיק.) אבל זה לא עזר.
חוצמיזה, לא אוהבת להקליד ססמאות ושמות משתמש מאה פעם. לא ידידותי לי.
יתר על כן, מוחי התגבן ובד בבד עם אובדן הזיכרון לטווח קצר וארוך (מי אתם, תזכירו לי?) גם איבדתי מעט מהז'ואה-דה-ויור שלי. (יענו, אני קוראת את עצמי מלפני שנתיים ומתקשה להחזיק את הסוגרים בקרקעית האגן. יענו, יוצא לי פיפי. ואז אני שואלת את עצמי מי זו המצחיקה הזאת שכתבה אז? ואני עונה לי "אל תבלבלי את המוח, הרי שללנו סארקוידוסיס, לימפומה, זיהום סביבתי, חיידקי, פטריות, טפילים... צ'ייס שוכב עם קמרון וממילא לא ברור אם זה אוטו אימוני או שזה סרטן."
המסקנה מתבקשת. אני צריכה הגיגית כדי לכפות עליכם הר כגיגית. או עדיף בהרבה שיהיה לי איזה כותב צללים. מישהו צעיר, בריא, רענן, משעשע ומקורי. ונמוך. לא יודעת למה. אבל נראה לי מתאים שכותב צללים יהיה נמוך. שייכנס מתחת לשולחן הכתיבה.
| |
| כינוי:
מין: נקבה MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
