בניגוד למקובל לחשוב, נפש האומן המיוסרת איננה בהכרח מקור לא-אכזב ליצירה. שלא כמו המשוררים הלאומיים האחרים, אני אינני מוצאת מפלט בכתיבה. שלא כאומני רנסאנס שאינם אני... שלא כמו גאונים אחרים.. שלא כמו אנשים ששמו להם את הענווה כנר לרגליהם... שלא כמו קיפודי צמרת שאמרו "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", אני? אני כותבת כשטוב לי. שלא כאנשים אחרים שישאירו את חותמם על ההיסטוריה, לי יש בסה"כ בלוג קטן בגווני כחול-זית וצהוב-דשא וקהל קוראים קטן ונעים הליכות שפותח את הפנים למי שמלכלך לי את הבלוג בהערות שלא ראוית אפילו לקקי שמרוח על הקירות בשירותים של גן נחמה.
חזרתי מקוריאה, היה שם חרא. כעת החתולי שלי בארה"ב הברית, ומיד עם שובו הוא יוצא למילואים של שבועיים וחצי. עד לכניסתנו לדירתנו השכורה החדשה בעוד כשלושה שבועות, אני די גרה כאורחת בבית הוריו. היום ג'ורג' נפל קומה שלמה במדרגות ואפילו לא הצלחתי לתפוס את חתולי באמריקה לספר לו על זה.
אי לכך ובהתאם לזאת, פרט לדיונים עם חכם חזקאל בנוגע לאמרות שפר עירקיות, אין הרבה דברים מצחיקים בחיי כרגע, ואני אינני נוטה לעסוק בחיטוט בקרביי המדממים בפרהסיה. אוננות קורבנית ומסכנית וירטואלית איננה בראש מעיניי ואף פעם לא היתה. אני לא מוצאת את זה מעניין לקריאה, ובוודאי לא מעניין לכתיבה. ל-פי-כך, ל-אור העובדה, ו-הו-איל וצד אלף (להלן "המשכיר") אמר לצד בית (להלן "המושכר") בנוגע לצד גימל (להלן "השוכר") שראה אותו שותה בפרהסיה (להלן "השיכור") בחברת שלושה גברים שלא יכולים היו להיות אבא שלו (או לחילופין משתתפי הגרסא הישראלית ל"טאצ' עולז לסטרייט שיעז") - "אני ידבר איתכם אחורי זה", הוא התכוון לכל מילה.
בימים הקרובים מתפוגג עליי לטובה מנוי הפרו שלי, ואני מתחבטת עמוקות וארוכות בשאלה "מה אעשה?" ולא שאלה כלכלית היא זו, לא ולא.
מחד, החברות שלי מנוה תרצה אומרות לי שזה שכל הטיוטות שלי יפתחו לעין הציבור הרחב יביא לי אותה בעין רעה - משהו יא ואראדי. מאידך, אם כבר להשקיע בפרו עוד זמן מה, אז למה לא להביא אותה בפרטיות, לתת לאמונים עליי כניסה חד פעמית, להפנות אותם לבלוג חדש וטוב שבו יחשפו בגדי הקוץ החדשים, ולהתחיל בחיים חדשים יד ביד לעבר השקיעה?
האם יישאר פה הבלוג כמונולית, זכר לימים עברו, זכר לתרבויות שלמות שעברו בדרך הבשמים הזו? או שמא יימחק, יקוטלג ויגובה, תגובותיו תזרקנה לאשפה והוא יונח מאובק כאבן שאין לה הופכין בבית הקברות לבלוגים? (כלומר הכונן הקשיח שלי, חלקת קבר אחת, אבל עם כבוד.) או ש-ה-ה-מא, פשוט ימשיך להיות, כמות שהוא, רק עם הרבה פחות עדכונים.
אני לא שואלת, אני אומרת.
ואהבת לרעך כמוך. לא כל הנוצץ זהב. לא שותים מים אחרי אבטיח ולא מפליצים בבריכה. זה לא מצחיק להפליץ בבריכה.
כה אמר הקיפוד. סוף שדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
