לפני כמה ימים החלטתי שהשיניים שלי צהובות ושהגעתי לגיל שאפשר להתחיל... להשתמש במשחת שיניים מלבינה-עאלק.
אז ניגשתי בחרדה למקדש משחות השיניים בסופרמרקט הקרוב למקום מגוריי, ועמדתי מולו. הבטתי בסולם המדפים שטיפס עד לאינסוף ומעבר לו, מוזיקה שמימית מעוררת השראה נשמעה באזניי, התמלאתי התרגשות כזו שאי אפשר להסביר, ולפתע, מאחורי המדפים נגשה אליי דמות לבושת צחורים, אור לבן נגה מאחוריה, ואמרה:
"אצ' צ'כה עזרה?"
אמרתי שלא, כי זה מה שאני רגילה לענות כששואלים אותי את זה, והחלטתי להתחיל בתהליך אלימינציה.
מיד ויתרתי על כל משחות השיניים שאינן קולגייט. אני יכולה להסביר למה. זה לא בגלל הפרסומות שלהם, ולא בגלל שאני כבר רגילה לטעמים שלהם, ולא בגלל שהם עושים ניסויים בחיות, ובטח לא בגלל שהם הכי זולים. אלא אך ורק בגלל שהם עושים משחות אשכנזיות כאלה. נו, כמו שDOVE חברה אשכנזית לגמרי. אפילו הדוגמניות הכושיות של DOVE אשכנזיות. רציונאלי.
ואז התחלתי לצמצמם את מגוון 700 אלף המשחות לכאלה שמלבינות וכאלה שלא.
פעם, מזמן, הייתי משתמשת במשחות הכי הכי חריפות. לא כאלה שכתוב עליהן "עם פס הרעננות המרענן" אלה כאלה שהיו רק פס הרעננות המרענן. או חצי כחול מרענן, חצי ירוק חומצה. אבל אחרי שהתחילו לי החורים בלשון, החלטתי לרדת מזה ולצחצח רק ברגילות.
"רגילות"! הא! הצחקתם אותי.
מכל מקום, מצאתי את עצמי גוררת הבית חבילה של Colgate WHITE משחת שיניים עם רעננות של אקליפטוס ובניחוח נוסף של לימון. (אני לא ממציאה את זה) לי זה צלצל מוכר באופן חשוד, משהו שאולי קראתי פעם על גבי אקונומיקה ייחודית לניקוי אסלות. המשחה אמורה גם, להלבין את השיניים. לדעתי, על ידי המסה של השכבה החיצונית.
עכשיו גמרתי לצחצח.
עוב מעה אמי הולכפ לעבובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
