הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אוי ואבוי לי על היום המר והנמהר בו צעדתי בפעם הראשונה מהוססות בואכה דלתותיה של תמוז. איזו מסעדונת שמימית ומוזרה. כחובבת קולינריה (שלא לומר פלצנית מזעזעת) התפתלתי מעינוגים לטעמם של שילובים אקזוטיים שטרם שזפו את לשוני. סורבה הכוסברה היה הרמז הראשון לכך שזו לא הולכת להיות ארוחה רגילה. ובהמשך היו מוחות טלאים, כמהין, טופי, ביצה עלומה, שמחה וששון ובית השואבה. הנזק הסתכם בכמה מאות (רבות) של שקלים. והלכנו הביתה שמחים וטובי לב.

ברבות הימים הלכנו לשם אני וחתולי (מלרע) וסעדנו ליבנו. שוב הזמנתי את מה שנזכר בעיניי כשיא השיאים - רביול סרטנים שכזה. בקוטר עשרה סנטימטרים הוא צף לו במין שלולית בלתי מפוענחת וכשהתפצפץ ניגרו ממנו הביצה הטריה וגבינת העזים ועשו את השלולית עוד יותר משעשעת חיך.

הפעם קיבלנו כמה מאות שקלים מתנה מן העבודה של החתול, אז זה הסתכם רק בכמה מאות שקלים מכיסנו אנו.

לא ישוער הצער שלנו כשהזמנתנו הבאה במאורע מיוחד התבטלה בגין שריפה במטבח. הלכנו ליקיניקונוקנוק והיה נחמד מאד. אבל התאכזבנו שהפסדנו את תמוז. כששמענו שהיא נסגרה, בחיי שהזלנו דמעה פרוורביאלית.

שוב חלפו הימים וקובי ועופר הפגיזו קינוחי שוקולד עם קארי או עם עגל... מצאנו מעין בית שני, נוח, זול יותר, לא באותה ליגה, אבל בהחלט בליגה גבוהה במיוחד ומנעים חיך ברמות שקשה למצוא היום. עופר היה זה שהמליץ לנו על אורקה. זו היתה שיחה על המנה הכי טעימה שאי פעם אכלנו, בתמוז כמובן. והוא הציע. לא נגסנו בפתיון במהירות. ואז ראיתי שום פלפל ושמן זית. ערן שרויטמן התארח אצל חיים כהן (שגם עליו ועל קרן האגדית יש לי מה להגיד, אבל אולי לא היום) ועשה שם נפלאות אווזים. מן הון להון צוין שהוא השף של אורקה, ושהוא היה השף של תמוז. או אז אזניי, שהיו עסוקות אך חלקית במתרחש על המרקע הזדקפו והתבייתו על המכשיר הקולני הקטן. אותות חשמליים זעירים עשו את הקישורים במהירות, חישבו את המרחק ליום ההולדת או יום הנישואים הבא ו... אתמול הלכנו. החתולי כבר מתקרב במהירות לאמצע שנות השלושים לחייו, סיבה נהדרת למסיבה נהדרת.

ככה במהרה מה אכלנו?

אני - שמפניה עם גרנדין וגרגרי רימון יחד עם אויסטר טרי

אותו רביולי מפורסם של תמוז מצא את דרכו אל התפריט של אורקה וכך גם אל בטני בפעם השלישית

זנב בקר בציר פטריות פורציני על מצע ניוקי

החתולי - שמפניה עם סטולי (משובח ביותר) יחד עם שוט בלאדי אויסטר (כן, אויסטר בתוך שוט וודקה)

קלמרי צלויים מהטובים שאי פעם אכלתי, ואכלתי. אכלתי במול ים, אכלתי בפריז וגם ברומא.

תבשיל לחי עגל על ניוקי כמהין

בואו נדבר רגע על הניוקי'ז האלה.

את סבתא שלי, שאף אחד לא הציע עליה הצעת מחיר נאותה בפוסט על הסופגניות, אני מוכנה לתת למי שמלמד אותי את הטכניקה.

מושלמים, רכים, קלילים, לא דביקים ונימוחים בפה. גאון השרויטמן הזה, רישמו מה שאני אומרת לכם.

הנזק הסתכם באיזור הממוצע-גבוה-גבוה. (לא, לא מול ים. פחות.) אבל היה טעים מאד מאד.

כמו שחתולי אומר: היה מעולה. המנות פשוט מצויינות. אבל זו לא תמוז. זה לא היה שרויטמן במיטבו.

מה שנכון נכון.

עם הקוראים המחילה על הפסקת שידורינו לערב אחד בעקבות חיזוק קשרי החוץ שלנו עם מה שמתקרא "התרבות הישראלית".

מלכתחילה הייתי אנטי-תיאטרון. שנים של אמא תרבותית ובתי ספר שעשו לנו מנוי לתיאטרון ירושלים עוררו בי אנטגוניזם קל לז'אנר. העובדה שקשה מאד למצוא הצגה ראויה לצפיה במקומותינו לא הועילה לָאי חיבה המתמשכת, ועל אף נסיונות חוזרים ונשנים (הגם נדירים והולכים) הביאו אותי למסקנה שפשוט אין טעם. Pun intended.

פה המקום להעיר שכישורי הדיסוננס שלי איפשרו לי לצפות בשיעמום בהצגה בה צוות גרמני התעלל ארוכות בבובת תרנגולת מגומי. לימים התברר שהתרנגולת, שמלקו את ראשה, מרטו אותה, העיפו אותה והטיחו אותה לכל עבר לא היתה בכלל מגומי. אבל עם אומנות אני לא מתווכחת.

אז אתמול הוזמנּו שנינו, שוחרי סרטי בום-טראח וחי-חי-חי, ל"עקר בית" לענת גוב. בהתחלה דחינו בנימוס, אבל אחר-כך, משל היתה הצגה זו כבד-פרה, אמרנו "נו, אולי הטעם שלנו השתנה, אין לדעת, ננסה חתיכה קטנה באופן חד פעמי..."

ואתם יודעים מה? אולי היה קצת יותר מדי מלוח, והטבחים התאמצו יותר מדי, והמלצרים לא כולם היו מנוסים והשירות לא היה מאד אחיד אבל צחקתי בקול רם ערב שלם. מה רע?

היו מי שאמרו שהרגישו כמו בסיטקום, רק שלא שומעים בו טוב כי הטלויזיה רחוקה... אבל אני? אני אדם פשוט, אני אוהבת סיטקומים... ויוסי פולק הוא פשוט קומדיאנט-על לטנטי.