הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

הסבירו לי איך, איך קרה שמצאתי את עצמי יושבת במצדה, מקום שאף פעם לא ממש סבלתי, עם ואדים, שתמיד ממש לא סבלתי, ובלי המפלצת, שאיתה רציתי לאכול צהריים לכתחילה???

ואדים, עולה מגרוזיה, תכול עיניים (זה הדבר היחיד הטוב שיש לי להגיד עליו) ניאנדרתל שעיר המחזיק בדעות שאפילו בימי הביניים היו חשוכות, אף פעם לא היה כוס התה שלי. 
"או! בדיוק מי שאנחנו צריכים לשאול!" הוא הקדים את פניי בוקר אחד בהכנסי לקפטריה. הבטתי בו וביאנה במבט רצחני של "מי זה המעז לדבר איתי לפני שאני שותה ליטר קפה?" אבל זה כנראה לא עובר טוב לגרוזינית. הוא המשיך לזמזם לי באוזן. "מי עושה בבית נקיון? את או בעלך?" אני, כשאומרים לי "בעלך" אני כבר מצטמררת. מה, הוא קנה אותי בשוק? "אנחנו חולקים את הנטל" פלטתי מתחת לשפמי מתוך תקוה שככה הוא ירד ממני. לרגע הוא הביט ביאנה במבט מאוכזב, נראה כאילו הרסתי לו את הטיעון. אבל הוא מיד התעשת וקרא בניצחון: "ידעתי שזה מה שתגידי!" בשלב הזה גלגלתי את עיניי לתקרה הצפה ודמיינתי שאני בלתי נראית. זה לא עזר. "אתם הנשים מהמערב, אתם לא רוצים גבר, אתם רוצים סמרטוט!" כשהוא אמר "גבר" הוא כיווץ את אגרופו בנחישות. "גבר זה בשביל לתת לכם בטחון. לא בשביל לנקות. אשה צריכה לנקות." הבטתי בו במבט מלא רחמים והלכתי משם. יודעת מה טוב בשבילי. בפעם הקודמת כשהייתי טפשה מספיק להתווכח איתו, כשחזר מנסיעת עסקים דרך הית'רו, הוא התעצבן איך זה שאני לא מבינה ש"הכושים מלכלכים את לונדון" ושעדיף שהם יגורו באפריקה. "אנגלים צריכים לגור בלונדון, כושים באפריקה ויהודים בישראל." אמר העולה החדש שבאמת מזדעזע מכל "האנטישמיות הזאת". אז לא פלא שכשהקנדי נסע איתו לשבוע כנס, הוא חזר עם מחלת ים קלה.

מכל מקום, עכשיו משהפרולוג מאחורינו, תנוני ואספר לכם איך מצאתי את עצמי בסיטואציה ההזויה ההיא.

בבוקר אמש, שלחתי SMS למפלצת ובו מילה אחת: "לאנצ'?" מילה אחת קטנה, הצופנת בחובה כל כך הרבה. הרבה יותר ממה שSMS אחד יכול להכיל. למשל "מפלצת, אני מתגעגעת אלייך, הרבה זמן לא התראינו, את כל כך נחמדה ויש לנו הרבה על מה לרכל, וחוצמיזה, אני רוצה ללכת לקופי-בין ודפקו לי ברז כמה דקות קודם."
היא מיד ענתה: "12:30 במצדה. זה בסדר שאני אביא את דגי?" 
עניתי "ודאי!" כי אני באמת טובת לב ו world nations ostrich. הלא אני שונאת מצדה. כי הם באמת דוחים. ובאמת שרציתי לפגוש את המפלצת שלי לבד. אבל אם כבר עם דגי, אז למה לא להרחיב את השמחה?
לזה היא ענתה משהו ברוח "יופי, אני אזמין גם את נקדימון והקנדי." 
לא יכולתי שלא לשמוח ולומר "בדיוק מה שחשבתי להציע!"

נכון נפלא?

גם אני חשבתי.

בסביבות 12:30, עודי מדדה על רגלי הצולעת לעבר מצדה, קיבלתי טלפון. הקנדי. "נו? את באה?", "כן, אני אוטוטו שם" עניתי. "כולם כבר הגיעו?". "לא, רק אני ונקדימון. המפלצת ודגי עוד מעט באים."
המשכתי לצלוע, והגעתי אל המבחלה. ישבנו, הספקנו להתרגז שלוש פעמים על שלוש מלצריות שונות שהתנהגו אלינו (ואל שאר אורחי הצהריים) כמו זבל. ואז, טלפון. המפלצת. "סליחהסליחהסליחה!! אני חייבת להבריז לכם, את לא כועסת?" אני? לכעוס? אני הרי אדם שוחר שלום המרחרח את פרחי הבוקר ומתמלא עדנה! "זונה!" אמרתי לה. "אני אפצה אותך! אני מבטיחה!" היא התרפסה. ואני אוהבת התרפסויות. "מה עם דגי? לחכות לו?" - "אני לא יודעת אני אשאל."
חיכינו, חיכינו, חיכינו, התעצבנו על עוד איזו מלצרית, ואז שוב טלפון, הפעם של הקנדי. ומי על הקו? נכון. דגי. הפעם שמעתי רק צד אחד של השיחה.
"לא... למה?... טוב. מה?! אל תתקע לנו עכשיו את ואדים!.... מה? פאטה כבדים? אוקיי. ורביולי. בסדר."
אני ונקדימון הבטנו בו מלכסנים מבטים מתחת לגבה מורמת. בבחינת "אנחנו לא קונים את זה. כן? לא? מממ..." הוא נשבע שזה באמת. שדגי בכלל לא מגיע, ושואדים מגיע במקומו. אני, שכבר הייתי מחוממת לגמרי על מצדה, אמרתי שאין מצב שאני נשארת אם הניאנדרתל מגיע לאכול איתי. בשביל זה אני מבריזה כל יום מארוחות צהריים עם החבר'ה שלי מהעבודה?!
הלכתי למלצרית וביקשתי שתארוז לי את המנה העיקרית ושתחזיר לנו, במטותא, את כרטיסי הסיבוס שלנו. היא אמרה שאין בעיה וחזרתי לשולחן. הקנדי ונקדימון התפתלו בכסאותיהם ואז זה הכה בי, הקנדי לא הזמין עדיין אוכל לואדים! הוא בכל זאת עובד עלינו!
"אהא!!" אמרתי לו. "לא הזמנת לו אוכל עדיין!"
"נראה לך שאני מזמין לו אוכל בשניה שאומרים לי?!" הוא הסביר באופן לא מאד משכנע.
כשהמלצרית עברה, הוא כמעט וצעק עליה "כבר עשרים דקות שאני מחכה לשתיה שלי, ביקשתי כבר שלוש פעמים, אפשר לקבל את השייק?!" ובאותה הזדמנות אמרתי "ואת כרטיסי הסיבוס שלנו".
משעבר מספיק זמן, הסטייק הזעיר שלי שעלה 65 שקלים הגיע בקופסת פלסטיק יחד עם שני עלי חסה בלתי יצוגיים בעליל. "הכרטיסים?" שאלתי את המלצרית. "זה בטיפול" היא אמרה שוב. 
לא עברו עשרים דקות, והנה מגיע לו ואדים, כולו מלא חשיבות עצמית וחיוך מאוזן לאוזן משוך על פניו. לא הרבה אח"כ הגיע סוף כל סוף השייק של הקנדי. בלי לחשוב פעמיים, ואדים לקח את השייק והתחיל לשתות אותו. 

בחיים שלי לא ראיתי את הקנדי כל כך אדום. בחיים שלי. הוא כמעט הוריד לו את הראש עם השיניים. נשבעת לכם. ואם הוא היה מתנפל לו על הג'אגולר, אני הייתי מחזיקה בשבילו את ואדים, בחיי. כשעברה המלצרית הבאה כמעט תפסתי אותה בצווארון, הבטתי בה במבט פראי וסיננתי "בפעם הרביעית, אפשר לקבל את הכרטיסים שלנו בחזרה?!" היא נרתעה לאחור בבהלה וכמעט הפילה כסא. הכרטיסים הגיעו אחרי כמה שניות.

ברגעי האמת אתה יודע מי החברים שלך. הם אלה שישארו אתך בעת צרה.
אני? אני ברחתי כל עוד נפשי בי. משאירה את נקדימון והקנדי מאחור.
והמפלצת? אם את שומעת, את תהיי השפחה שלי עד קץ הימים בגלל הסיפור הזה. חכי חכי.

יש לנו גינה מתחת לבית שאליה אנחנו מורידים את ג'ורג' יומיומית, פעמיים ביום. ג'ורג' הוא זכר לא מסורס, רוצה לומר, הוא משתין על כל ציץ ופרח, כל עץ וכל אילן. אולי זה כי אין לנו חוש ריח כמו לג'ורג'. מבחינתו כשהוא נכנס לגינה, הכל רווי בריחות מסעירים, ויש איזורים שעליהם הוא חולש פיפית (מלרע) ויש כאלה שעליהם הוא עוד עובד. זו משימה בלתי נגמרת, אבל הוא לא נראה סובל. מכל מקום, את הגינה שלנו חולקים באמת עשרות כלבים, את רובם אנחנו מכירים. בין החברים הקרובים של ג'ורג' יש את רמאן, את ג'ורג' הקטן, את אוסקר הגולדן (ועוד שני גולדנים שאני לא מצליחה להזכר בשם שלהם עכשיו)  פודלית מצחיקה שחורה, האסקית מעורבת, ועוד.

מאז שהתחיל החופש הגדול התחילה תופעה משונה. מספר נשים מבוגרות מחבר העמים, מתקבצות מדי יום בדיוק על אותו הספסל (אחד משניים) עם שלל ילדים שהן מסבתתות או מטפלות בהם, ומקשקשות. כשחתולי יורד עם ג'ורג', הן לא אומרות לו כלום.

כשאני יורדת עם ג'ורג', מתחילה סאגה.

נבלה מס' 1: למה אתה מביאה את כלב שלך לפה איפה יש ילדים!?

אני: <חושבת לעצמי: בעצם, למה את מביאה את הילד שלך לפה אם יש פה כל כך הרבה כלבים?!> סליחה?

נבלה מס' 1: אתה חושבת זה כמו ילד. זה כלב. לא ילד. פה זה גינה. את הולך! הולך ברחוב, לא פה!

אני: אני מצטערת, אבל אני בערך היחידה פה שאוספת את הצרכים של הכלב שלי. אני לא יודעת מה את רוצה דווקא ממני. את באמת מעדיפה לדרוך עליהם בכל פעם שאת עוברת ברחוב?

נבלה מס' 1: <ממלמלת משהו שנשמע מרושע ברוסית, ומפנה לי את הגב.>

ככה נהייתה שביתת נשק איזה שבוע שבועיים. אני מקפידה שג'ורג' אפילו לא יעבור ליד עוכרות הכלבים האלה, למרות שזה באמת נאיבי ומטומטם מצידן לחשוב שזה שהן רואות אותו משתין עושה את הגינה יותר מלוכלכת. הגיע הזמן להודות על האמת. כל הגינות? אבל, כל הגינות? מלאות פיפי וקקי של כלבי השכנים. הרבה זמן לא הבנתי את זה. אבל זאת האמת לאמיתה. וכאמור, אני לפחות שומרת חוק ואוספת את הצרכים שלו באדיקות. גם כשהם לא ממש קשים.

אז אתמול, בעודי מאגפת ברדיוס עצום את חורשות הרעה המנוולות (שכמו שדויד42, ביהונתן היה אומר: "מסלית'רין") ילד אחד יצא מן מתוך מעגל האימה שהן יוצרות בגופן, והתקרב אלינו. חייכתי. לא אמרתי כלום. חייכתי חיוך קטן מאד אל הילד המסכן הזה שבטח יצא חולירע כמו הסבתא שלו כי אין לו משהו אחר לראות. ואז זה קרה. נבלה בת נבלה מסריחה פשוט התנפלה עליי בטירוף והתחילה לצעוק:

נבלה בת נבלה מס' 2: את לא מתבייש?! קחי כלב שלך מפה, מטונף! לכי! חזירים!

היא התקרבה אליי בריצה מאיימת.

אני: <פוערת פה בתדהמה וממתינה שהיא תשתוק, כל העת מנסה לענות לה בטון הכי רגוע שהצלחתי לגייס> סליחה?... סליחה?... סליחה?! אני מטונף? אני מתנפלת סתם כך על אנשים ברחוב וקוראת להם חזירים?!

נבלה בת נבלה מס' 2: <יורקת על הרצפה> טפו! חזירים! לכי! לכי!

אני: סלחי לי, אבל את פשוט חסרת תרבות.

נבלה בת נבלה מס' 2: <מתנפלת, החברות שלה אשכרה תופסות אותה ומתחילות לדבר על ליבה ברוסית>

אני המשכתי ללכת בנחת עם הכלב שלי, ואשכרה רעדתי לגמרי מקריזה מבפנים.

עכשיו ממש בא לי להשאיר להן "הפתעה" בשקית על הספסל שהן יושבות עליו מדי יום.

אבל האמת לאמיתה, שכמה שהן מהוות מטרד לכל השכונה עם הרעש שהן עושות והלכלוך שהן משאירות, וההשתלטות הבלתי נסבלת על חצי גינה כאילו שהיא של אמא שלהן והטרור שהן משליטות על בעלי הכלבים, כמה שהן נבלות? ככה אין שום סיכוי מולן.

כלבים חייבים להסתובב עם רצועה וזמם על פי חוק. אפילו אם הם מאולפים להיות כלבי נחיה ויש להם את המזג הנוח ביותר ביקום כולו.

אם כלב אלים וקטן, לא קשור ולא זמום תוקף כלב גדול יותר, רגוע, קשור וזמום, תמיד הגדול יילקח להסגר. תמיד. זה פשוט חסר הגיון.

אז עכשיו אני צריכה לרדת עם ג'ורג' לאיזור האסון, ולקוות שלא מחכה שם פקח מגובה בערימת נבלות.

מאסה זו באה לאחר שנים של תוכחה, הררים של מסירות שתוגמלו בהרבה מאד גועל נפש, וסדנה לעצבים מהאחת. (ר' פוסט פה למטה. היא בסדר זאתי, שלא תגידו שלא אמרתי)

באופן נורמלי, אני שומרת את הכביסה המלוכלכת שלי לעצמי. אני מתכוונת לזה. יש לי סל כביסה ומגיל 15 אני עושה את הכביסה שלי לבד, תודה רבה. המחשבה שמישהו אחר יכבס לי את הכביסה המלוכלכת, או גרוע מזה, ישב עם פופקורן ויצפה בה, די מזעזעת אותי. (אם כבר פתחנו את הנושא, מעניין לציין שאני מזיעה רק בצד ימין וגם זה התחיל רק לפני כמה שנים.) אז זה לא שיש לי שלדים בארון, או כתמים בלתי נמחים על החולצות. פשוט, במילה אחת, פולניה. לא מזמינים אנשים הביתה כשמבולגן. "אורח לרגע רואה כל פגע" אמרה תמיד אמאשלי, ובין אם צדקה ובין אם לאו, המסר נחקק.

אני בחורה דעתנית למדי. יש לי עמדות מגובשות, מנומקות, ולעתים נחרצות. כשאני מזהה כזו מין דעה "נחרצת" אני נוטה לבחון אותה. לא הייתי רוצה להגיד "אני מתעבת רוק כבד" וכשיגידו לי "אבל ניסית?!" למלמל במבוכה "מממ.. לא ממש". אז קניתי דיסק, והיום אני מזמזמת לי בשמחה מיני רעשים בלתי מזוהים שלקח לי כמה שבועות להתרגל אליהם. יתרונות השיטה? היום כששואלים אותי: "אבל ניסית?!" אני אומרת "כן, בהחלט, ואני ממש מתעבת רוק כבד." (בנימה אופטימית זו, ליזי, את מוזמנת למרוט לגמרי את מה שלא תקראי למה שיש לך שם למטה, אני לא אשפוט אותך. ואני מבטיחה פעם אחת לנסות, שלא אוכל להיות נחרצת כנגד. אלוהיי, איזו מחשבה מצמררת...) ובמאמר מוסגר נוסף אני אזכיר את האחיין שלי שבגיל זעיר ביותר נלקח לאופרה לילדים, ישב והקשיב בכוונה מרובה כמחצית האופרה ואז חזר אלינו ואמר במבטא של ילד בן שנתיים: "אני בדקתי את ז'ה, ז'ה לא מוצא חן בעיניי."

ולכן, לאחר שנתיים של שמירה קנאית ונחרצת על הכביסה שלי לעצמי, ובעקבות קורס מזורז ב"Speaking my mind" אצל זאתי האמורה לעיל, אני אספר לכם.

היתה לי פעם חברה, (לא, זו לא The blogger formerly known as soon, לכל המודאגים...) שהיתה לי חיבה מסוימת אליה. במשך שנים אופיינו יחסינו בעליות ובמורדות. על פי רב כי היא הצליחה בחן אפייני לעלות לי על כל העצבים. או לעשות איזה מעשה בלתי יעשה כזה או אחר. ואני? כמו פרפר לאש. על כל זאפטה שקיבלתי ממנה, חזרתי לקבל עוד. בפעם האחרונה, היא באמת עברה כל גבול. אז החלטתי, ביני לבין עצמי, שזה הקש האחרון. שהיא יכולה ללכת לכל הרוחות ולמות שם, כל עוד זה תלוי בי. מטבע הדברים, חלפו הימים ועלתה במוחי המחשבה האדיוטית שאולי עברו מספיק מים מתחת לגשר. שאולי הגיע הזמן שוב להיות ה Bigger person. ואז נתקלתי בבלוג שלה. כן כן, מסתבר שיש לה בלוג. בערך מאית מהכניסות שלי.. (זה רלבנטי אם מכירים את הדפוקה) זו היתה אם כל המקריויות. האמינו לי. לא חיפוש ולא יער. מין "I am feeling lucky" בלוגוספרי שכזה שנתקע לי כמו ברזל מלובן ישר לתוך הלב.

זה באמת משנה מה היא עשתה? מה שמשנה זה שהיא הקימה גלעד שהיא ידעה שלכשאתקל בו זה מה שיקרה. ידעה, ולא ידעה כמה היקום רצה לעזור לה. בעוד יומיים הבלוג שלה נמחק כי לא עודכן כמה חודשים.

אז אני אשב פה ואלקק את הפצעים, בחושך. ואזכר, שוב, כמה זה טפשי להראות לאנשים את הבלוג שלך. במיוחד לכאלה שממש stalking you.

אגב, לך, אם את במקרה ממשיכה את המנהג המציצני העלוב והנתעב שלך, אני מאחלת לך שהחיים שלך ימשיכו להיות החיקוי העלוב, החיוור והלא-מוצלח של החיים שלי. שתמשיכי אף פעם לא לרצות שום דבר לעצמך באופן טבעי ואמיתי, אלא רק כי יש לי אותו או כי הוא נדמה לך כיותר טוב משלי. וקחי את הדובדבן שעל הקצפת: אני מתעבת אותך.

בדקתי אותך, את לא מוצאת חן בעיניי.

אפילוג

נו. עכשיו ניסיתי, ואני רוצה להגיד לכם שאני לא חושבת שאני אעשה את זה שוב. עמכם הסליחה.

נ.ב. אותה אחת, האחת האחת זאת אומרת, אפשר להצביע לה בתחרות הבלוגים של נענע פה: http://blogs2005.nana10.co.il/ אני, לא חושבת שאני כזאת מצחיקה. אבל בטח יותר מצחיקה מאלה ששם.