הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אוקיי, ממש ברגעים אלה חזרתי מערב הקראוקי הראשון בחיי. ליתר דיוק, היה זה ערב הקראוקי הראשון בחיי שבו ממש היו אנשים שהכירו אותי היטב וזה היה בארץ שאיננה ניו זילנד.

שתינו הרבה בירה יפנית (שזה כמו לעשות אהבה בקאנוּ*) והיה די שמח.

גולת הכותרת של הערב היתה, בלי ספק, אני וגופר מצווחים את "טרג'די", בלי שזוגתו תאחז לו בפמילי-ג'ולז. ובכל זאת הנפקנו תוצר הראוי להיכל התהילה של הבי-ג'יז.

זה מיד הזכיר לי את שנות השבעים. 1978 ליתר דיוק.

יצא להיט מטורף ברדיו, ואני ושמשון, בנות ארבע ושלוש בהתאמה היינו מצווחות בכל פעם שהיו שמים את זה ברדיו ופוצחות במחול סוער על השטיח

- אה אה אה אה סְטֶנְגֶלָה! סְטֶנְגֶלָה!-

זה היה להיט מטורף. בכל יום השמיעו כמה פעמים, ואנחנו בשלנו:

- אה אה אה אה סְטֶנְגֶלָה! סְטֶנְגֶלָה!-

רק לפני כמה שנים נפל לי האסימון שזה בכלל סטיינג-אלייב.

*

Heidegger, Heidegger was a boozy beggar
Who could take you under the table
David Hume could out-consume
Schopenhauer and Hegel
And Wittgenstein was a beery swine
Who was just as sloshed as Schlegel
There's nothing Nietszche couldn't teach ya
'Bout the raising of the wrist
Socrates himself was permanently pissed
John Stuart Mill of his own free will
On half a pint of shandy was particularly ill
Plato they say could stick it away
Half a crate of whiskey every day
Aristotle, Aristotle was a bugger for the bottle
Hobbes was fond of his Dram
And Rene Descartes was a drunken fart
"I drink, therefore I am !"
Yes Socrates himself is particularly missed
A lovely little thinker
!But a bugger when he's pissed

פעם, לפני הרבה שנים, גרתי בפנימיה. במכון לחקר המחונן. יש הרבה סיפורים משם, אבל באמת, שלא בזה עסקינן.

איתי בחדר בשנה הראשונה, היו שלוש בנות. זהו כמובן, כר נרחב לעוד אלפי סיפורים, אבל גם בהן איננו עסוקים.

רק מה, לשתיים מבנות החדר היה את הפטיש החינני(?) עם חיות. מכירים את זה? טינאייג'ריות שנטפלות לאיזה בעל חיים ומוציאות לך את הנשמה עם האוסף שלהן?

אז לאחת היה אוסף כבשים שכזה, ואילו השניה, החזיקה בחיבה בלתי מוסברת לגמלים.

אני? אני לא.

רק מה, פעם מישהו לא חכם במיוחד, שלא הכיר אותי הרבה, קנה לי מתנה ליומולדת: בובה של פרה.

מתוך רצון כן שלא לפגוע בו, הנחתי אותה על המדף מעל למיטתי.

למחרת קיבלתי עוד פרה.

אח"כ עוד אחת.

סיפרתי לשבלול בזעזוע שהחדר שלי הופך לרפת, וכמה זה בלתי נסבל, והוא, בתגובה, קנה לי... נכון. חולצה של פרות.

טו מייק א לונג סטורי שורט, לא עזרו כל מחאותיי, ואני כיום אוחזת באוסף פרות עצום ורב. פשוט מזעזע.

בינינו? אין לי מושג איפה הסוררות. יש לי איזו בובה או שתיים, ספונות אי שם, כי הן משעשעות אותי, ויום אחד אני אתן אותן לבן שלי, אם יהיה לו אוסף פרות.

מה שמביא אותי ישירות, לנושא שלשמו התכנסתי כאן.

בעצם, נעבור דרך גרוסמן קודם.

בסוף י"ב, קיבלנו ספר מתנה. נדמה לי שזה היה "עיין ערך אהבה" או משהו כזה.

לא הצלחתי לקרוא יותר מעשרים עמודים בלי שהאונות שלי יצאו להפגנה נגד השעמומון שכפיתי עליהן.

קניתי לי עוד איזה גרוסמן, כדי לוודא שהבעיה היא בו ולא בספר הספציפי, וחששותיי התאמתו: אני ודוד גרוסמן, בחור טוב כשלעצמו, אכן לא משדרים על אותו גל וחבל.

אבל המעשה כבר נעשה. על מדפי הספריה שלי, שכנו לבטח שני ספרים של גרוסמן.

מה לדעתכם קיבלתי ביומולדת?!

נכון. עוד שני ספרים של גרוסמן. ואח"כ עוד שניים. [לא יוצא לי להחליף, סו-מי!] כיום, מתהדרת ספרייתי כמעט בכל כתביו של גרוסמן, על לא עוול בכפי.

עכשיו נחזור לעניין שלשמו התכנסתי. ילדים.

אז כתבתי פוסט או שניים על הלידה של סוס.

אז אני נשואה.

הכל באמת מובן. באמת באמת.

אתם פשוט נהנים לקנטר אותי.

אבל לי לא אכפת. באמת שלא. אני כבר רגילה מהבית.

אם את מישהו מכם באמת מעניין מה אני חושבת אז הנה:

- אנשים שאוספים חיות, זה יכול להיות חינני, באמת, אבל בגדול? זה די פרוורטי.

- כבודו של גרוסמן במקומו מונח, ואני מבקשת להיות מונחת הרחק משם.

- על ילדים, הריונות ולידות, אני לא מרגישה צורך לומר יותר ממה שעדי אשכנזי אמרה.

[ותודה לאסף הנחמד]