הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

"מגילת אסתר פוליקיטיקלי קורקט?" או "המן הֶרְשֶה, ההיית או חלמתי חלום?"

היו היו לפני שנים רבות בממלכת פרס הרחוקה עשרה בנים. פרשנדתא, דלפון, אספתא, פורתא, אדליא, ארידתא, פרמשתא, אריסי, ארידי ווייזתא. (אין להתבלבל עם אורי, דורי, נורי, ביפור, בופור, בומבור, בלין, דוולין, אוין, גלוין, פילי, קילי ותורין שלושה עשר המאותגרים קומתית מההוביט.) הכלכלה הפרסית התבססה על חסכנות וצמצום, עקרונות שנבעו מצנעה ואי רצון לבזבז. אפילו עשירי פרס הגדולים ביותר התנגדו בעוז לתרבות הצריכה המוגזמת והגלובליזציה ותמיד הסתפקו במועט. וכך גם עשרת האחים, בנים לאיש אגגי בשם המן לבית משפחת הרשה המכובדת (לימים שובש שמו המלא ל"המן הרשע" בעיוות הסטורי שעוד יצטרכו לתת עליו את הדין.)

ובאותם ימים מלך היה בשושן הבירה, המלך אחשורוש. הוא היה איש טוב ביסודו, אבל למרבה הצער כשאמו היתה בהריון היא נשמעה לצו האופנה של המשרד לבריאות הציבור ואכלה הרבה בשר אדום ושמן דגים מלא כספית, חלתה בטוקסופלזמה ורעלת הריון וגרמה, למרבה הצער, לבנה להוולד מאותגר שכלית, נפשית, ומתקדם בקצב מעט איטי יותר מן המצופה לילד ואח"כ למבוגר בגילו. not that there's anything wrong with that

מכיוון שכך, היה אחשוורוש משופע ביועצים. היה לו יועץ לענייני אופנה, יועץ לענייני טיפוח, יועץ לענייני תרבות, יועץ לענייני אוכל, יין ומשתאות, ויועץ לענייני עיצוב פנים. הוא קרא להם "חמשת המופלאים" ותמיד העריך את בחירת החיים שלהם לחיות עם בני מינם. יועצו הראשי, היה המן הרשה. בעצת המן שהיה גם אנתרופוסוף, התחתן אחשוורוש עם אשה טובה ובעלת קריירה בשם ושתי. אבל ושתי היתה פמיניסטית מתקדמת, שבזה לנשים שהתעללו בעצמן ותלשו את השערות שלהן רק בגלל העריצות של המין הגברי. היא סרבה להיות קרבן אופנה והתהלכה ברחבי הארמון בלי חזיה, ועם שפם גאווה נשית. אחשוורוש, שעוד לא היה בשל רגשית לאישה שכזו, החליט למצוא אשה חדשה וביאושו ערך תחרות יופי. היה זה מחזה מביש שבו התנהלו כל נשות הממלכה כבשוק בשר, בעקבים מייסרים, מחוכים חונקים, והתעללות רבתי מצד חמש עשרה הקוסמטיקאיות של הארמון. (שכן לא השכיל אחשוורוש להבין שגם גברים יכולים להיות קוסמטיקאים, ואפילו קוסמטיקאים טובים, וכל הגברים, לא רק גברים נושכי כריות.)

אם לקצר סיפור ארוך, בסוף מצא אישה כנועה ומלוקת שיער למשעי בשם אסתר. היא עברה לגור בארמון, עם הדוד שלה מורדי שהסתבך בפלילים בעסקי סחר החוץ של פרס עם כוש והעדיף להתחבא בארמון מאשר להתמודד עם משמר הממלכה. אחשוורוש, שלא ידע להבדיל בין ימינו לשמאלו, הקשיב לאשה שבשרה היה כה רך ועדין מרב אמבטיות הטרפנטין שעשתה לעצמה, פיטר את המן הרשה, ולקח את מורדי להיות היועץ הראשי שלו במקומו.

המן לא לקח את העניין ללב, וחזר לאורחות חייו שלפני העבודה בארמון: עבודת אדמה וגידול תרנגולות אורגניות. כמו אביהם, גם עשרת בני המן לבית הרשה, היו בעלי מודעות אקולוגית גבוהה, והיו עסוקים בייעור עיר הבירה של פרס, שושן, יומם וליל. הם היו נוטעים, משקים, ומטפלים בכל עצי העיר בלי כל שימוש בכימיקלים או חומרים שאינם טבעיים. אך עיקר גאוותם היה עץ אקליפטוס אחד, גבוה ומיוחד, אותו טיפחה משפחתם שלושה עשר דורות. היה זה עץ גבוה, חמישים אמה והוא נתן צילו ביום והגן מפני הרוחות בלילה.

ויהי בוקר, יום אחד, קמו כל עשרת הבנים, קשרו איתיהם לחגורותיהם ויצאו לעמל יומם, והנה גזירה מעם יועצו של המלך אחחשוורוש, הלא הוא מרדכי איש הקידמה הטכנולוגית. ויודיע בכרוז מרדכי זה על הקמת מחלף תלת קומתי של שבילי החמורים הרבים שעברו בעיר. והיכן יעבור המחלף? בחצר משפחת הרשה, בדיוק היכן שנטוע האקליפטוס הבא-בימים.

התרעמו בני המן ודברו על ליבו של אביהם שיחזור אל הארמון וידבר על ליבו של המלך להחליף את התפלצת המחלפית במעגל תנועה שבמרכזו העץ הזקן. המן הלך אל הארמון, אך לא ידע שמרדכי הכין את הקרקע למקרה כזה בדיוק ואמר לאחשוורוש שאם יאמרו המילים "מעגל תנועה" הרי זה כמעין צופן של מרגלים שמשמעותו "תלה את יועצך הראשי", הלא הוא מרדכי, ואם ידובר בעץ מסויים, הלא זה זה העץ שעליו יש לתלות את היועץ. חמתו של אחשוורוש רפה השכל בערה בו. והוא החליט מיד לתלות את המן על העץ. ברשעותו, במאותגרות שכלו ובצרות המוחין שלו, ביקש שיתלו את המן בשני אטבי כביסה מהאוזניים, מאורע מצער שגרם לאוזניו הנאות והעגולות של המן להראות משולשות.

בניו של המן הזדעזעו מן המעשה ומיד צעדו כולם אל הארמון כדי להפנות לאחשוורוש את הלחי השניה. הם הגיעו ובידיהם סלים עם עוגיות משולשות מלאות בפרג, לסמן את מחאתם הבלתי אלימה על הצורה המשפילה שאביהם נתלה. (הפרג כי גם המן לא האמין בתלישת שיער מטעמי אסתטיקה בלבד) הם שלחו את המנות אל הארמון עם שליחי רצון טוב, חבריהם מגרינפיס ומתעאיוש, אבל אלה נשלחו בבושת פנים החוצה.

הסיפור נגמר בכי רע, כל מטעי הזיתים של משפחת הרשה נעקרו במצוות המלך על ידי הקהילה האתנית של המלכה אסתר לבית יהודה, בני המן הולקו למוות ולאחר מכן נתלו במצוות המלכה לצד אביהם.

ואולם, מקץ ימים רבים, היכן שנפלו בני המן וכל מטעיהם, בצבצו לפתע שתילים חדשים של זית ואקליפטוס, ואילו לול התרנגולות האורגניות שנפוצו לכל עבר התרבו בטבע והיו לאבות אבותיהן של תרנגולות החופש שאנו מכירים כיום. כי זו האמת ילדים: תרנגולות חופש קדמו לביצי חופש וברבות הימים הטבע מנצח את המחלפים.

או "חנו בכ"ה, הסיפור האמיתי." או "סעומו המכבים האלה, שוב הרסו לנו את הכפר."

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה בשם "יהודה" חיו גברים, נשים, זקנים וטף, תחת שלטון יווני. עם השלטון הגיעה הקידמה. מיני מזון, משקאות, מנהגים ומסיבות שהיו נהוגים בשאר הקיסרות הגיעו עתה גם ליהודה הקטנה. רבים מתושבי יהודה (שנתקראו "יהודים" כמו שתושבי יוון נקראו "יוונים") החזיקו באמונות מסורתיות ובדרכים מיושנות שעברו מאב לבן, ואילו אחרים החלו לראות את יופיה של הקדמה, העונג שבאכילת מיני מטעמים שקודם לכן לא היו מגיעים אל שולחנם בגלל צירי הסחר, ועוצמתה של התרבות החילונית, השירה, התיאטרון, הפילוסופיה בתי העינוגים ותרבות היין.

בתי מרחצאות נפתחו כמו סניפי מקדונלד'ס, משורר היה לא רק מי שלא הצליח בחשבון, ובאופן כללי התרבות ההלניסטית המתירנית והמשחררת משלה בכיפה (דו המשמעות איננה מכוונת.)

באותו הזמן בכפר קטן, חיה משפחה רשעה. היו הם צרי עין ולא הסכימו שבני עמם ישנו את הילכותיהם. "מי ישמע כדבר הזה!" אמר אבי המשפחה מתיתיהו הרשע. "שלא כולם יתנהגו כמוני!" ומיד אסף את כל בניו, והדביק להם שמות אויליים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. וחורני הוא אכן היה. סיפורים לאין קץ נשמעו בכל רחבי יהודה על הגיינת הגוף הירודה של אלעזר ובגדיו המיושנים שעברו קודם אצל ארבעת אחיו הגדולים.

יום אחד היתה מסיבה גדולה בכפר. חייליו של המלך אנטיוכוס הביאו עצים למדורה גדולה, כמה סירי פוייקה, בצלים, תפוחי אדמה, שיפודים, חזירים, יין, בירות ועשו שמייח. יוחנן הגדול עבר שם חמוץ פנים, הוא עבר את המכסה הקלורית היומית שלו עוד בצהריים, וידע שאם זה ימשיך ככה יפסיקו לקרוא לו "יוחנן הגדול" ובסוף עוד יקראו לו "יוחנן הדובוז". אז כשהזמינו אותו לאכול הוא סרב. "נו, באמאשך יוחי, אתה חייב לטעום מהספריבס" אמר לו מארגן המסיבה. "לא, לא, באמת אכלתי כבר יותר מדי" אמר יוחנן והביט בעיניים כלות בצלע נוטפת השומן. "עזוב אותך דיאטה עכשיו, כמה פעמים כבר כל החבר'ה מתאספים ועושים מסיבה כמו שצריך אחי?" יוחנן כבר עמד להשבר, ואז, משום מקום, הגיע אבא שלו, מתי, והוריד למפקד הצבא את הראש.

"ווּפְּסִי..." אמר יוחנן הוופסי. "אבא!" זעק יוחנן הגדול בכעס. "ככה בחיים לא יהיו לי חברים חדשים!" הוא גרר את רגליו השמנות בזעף והלך הביתה.

בבית הוא סיפר לאחיו מה קרה. "שיט, אני לא מאמין ששכחתי לתת לו את התרופות שלו היום!" אמר יהודה המכבי, שהיה גם הרוקח של הכפר. הוא אסף את כל האחים והם חטפו את מתיתיהו המשתולל מהמדורה וברחו אל ההרים. "אם נחכה מספיק זמן, הם ישכחו מכל הסיפור הזה, ונוכל לחזור. נכון יהודה?" אמר אלעזר. יהודה שתק. "וופסי..." אמר יוחנן הוופסי.

מתיתיהו הזקן מת לאחר ימים לא רבים מדגנרציה של המוח לאחר שלא קיבל את התרופות שלו הרבה זמן. ויהודה המכבי שתמיד קפץ בראש לקח על עצמו את הפיקוד על אחיו ועוד כמה תמהונים שהסתובבו בהרים באותם ימים. הם החליטו לברוח לירושלים ולגדל זקנים כדי לא להתבלט. אבל מכיוון שנגמר להם כל האוכל והמים הם היו צריכים ביאושם, לגנוב ממחנות קטנים של יוונים שהיו בדרך. עד מהרה הגיע שמעם של הבוזזים אל מפקדי הצבא והם חיכו להם בירושלים כדי ללמד אותם לקח. באותו ערב, שמעון התרסי מצא חבית גדולה של שמן שהצבא הסורי השאיר מאחוריו באחד ממחנות הלילה, והחליט לעשות מזה הון פוליטי נאה. הוא לא סיפר לאף אחד שהוא מצא את החבית, אבל הוא ידע שימצא לה שימוש בקרוב. כבר די נמאס לו שיהודה כל הזמן משחק אותה הגיבור.

למחרת נערך הקרב הגדול. בקרב הגדול מת אלעזר החורני לאחר שנפל עליו פיל. "מה זו הלביבה הזאת??" שאל יהודה. "זה אחיך הקטן, דביל" אמר לו יוחנן הגדול. "וופסי..." אמר יוחנן הוופסי. שמעון רץ הצידה והכין לביבת תפוחי אדמה בשמן עמוק ליוחנן הגדול שתמיד הרגיש צורך בפחמימות כדי להתנחם. "בסוף תראה כמו סופגניה" אמר לו יהודה המכבי. " 'תוק, דביווו" מלמל יוחנן בלחיים מלאות לביבות.

ארבעים אלף חיילים יוונים נפלו בקרב הזה. פשוטו כמשמעו. הם נפלו יחד עם איזה צוק שהתרסק. המכבים שמעו רעש גדול, וכשהם הסתובבו, כל החיילים כבר לא היו שם. "וופסי.." אמר יוחנן הוופסי. לכל החיילים היו נשים וילדים בבית. ומאז חנוכה נהיה יום הזיכרון לחייל היווני.

משדבר לא עמד בדרכם של חבורת הפוחזים המדולדלת הם רצו אל בית המקדש. "מה עושים פה?" שאל יוחנן הוופסי. "אנא עארף?" אמר יהודה. יש פה מנורה. בואו נדליק אותה." "אבל עוד לא המציאו את החשמל, דביל" אמר יוחנן הגדול (שלא ממש העריך את יכולותיו האינטלקטואליות של אחיו הצעיר יהודה) "אפשר להדליק אותה עם שמן דההה" ענה לו יהודה בעודו מגלגל עיניים ומנענע את ראשו בבוז. "אבל הלוואוו, שכחת שאנחנו דבקים במסורות ישנות ושלל דברים חסרי כל הגיון רציונלי? ולכן, נגיד, זה שכל השמן שיש פה, נגע בו הילד הקטן של שר הצבא היווני כשהם באו לטעימות שמן, זה עושה אותו ט-מא. מבין? אנחנו לא יכולים לגעת בזה." "אבל זה לגמרי אדיוטי!" אמר יהודה. "אדיוטי אדיוטי, אבל זה מה שאבא היה רוצה." "אבא היה די קוקו" מלמל יהודה והתחיל לחפש שמן שלא היה לטעימות. בסוף הוא מצא כד קטן של שמן מכונות. "זה יספיק רק ליום אחד!" אמר יהודה. "כמה זמן אתה רוצה להשאר בחור הזה, דביל?!" שאל יוחנן. "אני יודע? שבוע, עשרה ימים, אני צריך חופשה." הם הדליקו את המנורה והלכו לישון.

בלילה, קם שמעון התרסי ומילא את הכד מחבית השמן הסודית שלו.

אחרי שמונה ימים די נמאס לו מירושלים והוא החליט לרדת לסיני להשתזף קצת.

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והם חיו באושר ובאושר עד עצם היום הזה.

הכפפה היא הכפפה של חרוטון, למי שתהה.

סופשבוע היומולדת היה מפליא ומופלא וכיף עד למאד. אני אספר לכם אחורי זה. בשלב זה אני רוצה לספר לכם שהמפלצת ודגי קנו לי דגי. דג קרב יפני אדום שמחליף את ברתולומיאו הכחול זצוצק"ל. (גם זה סיפור ליום אחר)

הדג האדום גר בבית גדול וחדש. דגי קרב יפניים הם טיפוסים מאד נייחים, ולא כל כך אוהבים מרחבים. אז הוא רב היום מתחבא בפינה האחורית העליונה ולא זז. אנשים עוברים ותוהים למה יש לי אקווריום ריק. כשאני אומרת להם שהוא לא ריק אז הם מתכופפים, מוצאים אותו ואז מתחילים לטפוח על הזכוכית בתקווה לראות ממנו סימני חיים. הם נורא לא הומנופישים.

מכל מקום, דגי קרב יפנים גדלים בקופסאות קטנות בגודל של קופסאות שימורי טונה. מין צדק פואטי שכזה. ("צדק פואטי"?! משתמע מזה שהם מגדלים אנשים בקופסאות שימורי סקנדינבים כל היום! את מוכנה להפסיק לדבר עם עצמנו?! כולם מסתכלים!)

לדגי קרב יפניים יש ריאות מנוונות, הם עולים אל מעל לפני המים ולוקחים הרבה אויר. או אז הם הולכים לאיזו פינה שקטה של קופסאת שימורי הטונה העגולה שלהם, ומפריחים בועות על מנת לבנות להם קן.

אסור לשים שני דגי קרב יפניים ביחד באותו אקווריום, הם נורא מתעצבנים זה על זה ונכנסים לקרבות פנים אל פנים אלימים. לעומת זאת, אנטי-הומנופישים לפעמים שמים מולם מראה כדי שיחשבו שיש אויב בשער, או אז הם מנפחים את כל שפעת סנפיריהם ונראים מאד מפחידים בשביל דג בגודל ארבעה סנטים בציר הארוך.

אז אקווריום, ודג קרב יפני אדום, ושתי קופסאות נלוות. על אחת כתוב (הכל אמת)

"תולעי דם. מזון מעולה מתאים לכל סוגי דגי נוי טרופיים ודגי ים. המזון מורכב מתולעי ים שנבחרו בקפדנות על מנת להתאימן לצרכי הדגים באקווריום. מכיל: תולעי דם יבשים."

אני רואה את זה.

בא תולע דם יבש, מבקש הצבה באקווריום של דגים טרופיים, אומרים לו "מה השושלתיוחסין שלך?! כמה כסף אתה מוכן לשלם?" דברים כאלה. ביורוקרטיה ביורוקרטיה ביורוקרטיה. אין מנוחה לתולעי הדם היבשים. פשוט אנטי-הומנותולעימיזם. (אם אתם שואלים אותי)

על השניה כתוב:

"קונדישנר לדגי קרב. מבטיח קליטה מוצלחת של דג הקרב, מגן משחזר את שכבת המגן של הדג, מנטרל כלור ורעלנים נוספים, מגן ומשחזר את סנפירי הדג. חובה בכל החלפת מים והכנסת דג חדש. מכיל אלוורה להגנה על הדג."

אבל פרורטינול?! ופרו-ויטמין B5?!  בסוף יהיו לו קשקשים!