הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

כבר דיברנו על זה שהחתולי הוא שלומיזל. ר"ל שילוב לא מוצלח במיוחד של שלומיאל ושלימזל. זה ששופך כוס קפה וזה שהיא נשפכת עליו.

אז היום התברר לי סופית שאנחנו זיווג מושלם. זה התחיל בסוף השבוע שעבר, בו אני ופוייקה נפלנו ונחבטנו בקיר, כשקמיצת ידי השמאלית בין הפוייקה (ששוקל הרבה מאד קילוגרמים) ואני (ששוקלת, איזה ארבעים וחמישה קילו... ) לבין הקיר. האצבע נמחצה קשות ונעזרה בטבעת הנישואין שלי, שמחד הצילה אותה מכליה מוחלטת אולם מאידך נמעכה לכדי אליפסה שטוחה וחתכה בבשר החי את אצבעי מלפנים ומאחור. כמעט ונתעלפתי מרב בהלה. החשתי עצמי למיון ולבסוף החלטתי לעשות קיבוע שדה בבית ולא לבזבז את הכסף והזמן על החוויה המפוקפקת. את הטבעת, אגב, שלפתי בהירואיות ראויה לציון. לא הבנתי למה זה כל כך קשה וחששתי שהאצבע כבר כל כך שטופת דם ונפוחה שזה יגמר בנמק. שלא לדבר על זה שבהתחלה חשבתי שיש לי חתך רק בגב היד. עד שהרמתי את היד מהקרח וראיתי שהוא אדום לגמרי. כיף גדול.

"את רואה? מזל שאת נשואה! אלמלא היית נשואה הטבעת לא היתה מצילה לך את האצבע!" אמרו כל הנשמות הטובות.

"מאידך, אם לא הייתי נשואה, לא היה לי פוייקה..." סיננתי מתחת לשפמי.

אז זה היה בשבת.

אתמול הצלחתי לדפוק את הקמיצה השמאלית של רגל שמאל בספה המאד-כבדה שלנו. היא כחולה עכשיו. (האצבע) ומתאימה מאד לאצבע שלעיל בצבעים, בתחושה וביכולת התנועה.

היום שפכתי על עצמי כוס תה רותח. יד שמאל שלי עדיין רוחשת ואני מקווה שהבגדים החדשים לא יהיו לנצח בצבע תה מנטה.

ועכשיו פניה לקהל היושב בבית:

יש למישהו קופסא גדולה, רצוי מרופדת, עם פתח להכניס אוכל?

איזה פאדיחחחחעע...

התכוונתי לשלוח את הלינק המופלא הזה לכל המיילינג ליסט שלי, אבל במקום, שלחתי את הויכוח הנצחי שלי עם החתלתולון שלי על כללי התנהגות במעגל תנועה.

מכל מקום, הנו.

לא ייאמן אילו רמות טמטום אני יכולה להנפיק כשכל מה שעומד לרשותי זה קאט ופייסט... הפעם הצלחתי לתת פה את רשימת התפוצה שלי לבדיחות במקום את הלינק. עכשיו הכל בסדר. לאונה הפרונטאלית שלי שלום.

למי שלא יודע, חלושס הלכה לעולמהּ. ביתהּ האפלולי נסגר למבקרים בראשית החודש שעבר, וגופתהּ המרקיבה לא נתגלתה במשך מספר שבועות עד אשר במבה היקרה נקלעה למקום, דפקה על התריסים ומשלא נענתה, הגיעה אליי בזעקות חמס.

מהיכרותי רבת השנים עם חלושס, היה לי ברור לגמרי שהיא כתבה צוואה מפורטת על דרך השלילה.

"שהניה לא תגע בסרוויס, שרוחקה בשום אופן לא תקבל אף לא אחד מהשטיחונים הרומנים של סבתא זלדה, ואם השוורצע עם הקוצים רק מתקרבת אליי, אני לא יודעת מה אני עושה..." וכך הלאה וכך הלאה.

משכתבתי ליושב במרומים (אותו אני נוהגת לכנות בחיבה "היריב החבוט שלי") על המצוקה שלי בכניסה לביתהּ של קרן האור המלבבת של החור השחור הגדול ביותר בגלקסיה, כתב לי היריב "למה אתה לא משתמש באופציה שחזור בלוג". החליטותי שלא להשיב "כי אני הבלה, ובאבל, ואין לשפוט אדם בשעת כוסו, כיסו וכעסו." מחלתי על כבודי, ולאחר כעשרה נסיונות כושלים (גם מהקבר היא בועטת, הזקיינה) הצלחתי. חלושס שבה על כנהּ. לתפארת מדינת ישראל.

הדבר הראשון שהיא אמרה, היה כמובן, "כמה זמן צריך למות בבית הזה עד שמישהו בכלל שם לב?" אח"כ היא כחכחה בגרונהּ עפעפה בעינהּ, הניחה ידהּ על מצחהּ, ועודה מביטה בי בזוית העין נאנחה אנחה כה אותנטית, כה ... ובכן ... פולנית ... שכמעט התחרטתי שעשיתי את זה.

כיום שוכנת חלושס במעונהּ, מביטה דרך קבע מן החלון ומצקצקת כהרגלהּ בקודש למראה העוברים והשבים. תנוח דעתכם. היא עוד תמות אלף מיתות משונות ותוציא לנו את הנשמה במגוון דרכים פאסיביות אגרסיביות, רוויות אשמה, שקרים ווידאו טייפ.

עם הקוראים הסליחה.