הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

זוכרים את ג'יני? החתולה מהגהנם?

אז הנה היא בתמונה מאד לא אפיינית לצאצאית לבית המלוכה ההבסבורגית ובת אצולה מרושעת כשלעצמה.  

בתמונה, ג'יני מרוחה בקרם פרש איכותי ומשרבבת את לשונה בתאווה, תוך פזילה מקסימה א-לה לוסי דובינצ'יק.

מעניין שהכנתי את הפוסט הזה בטיוטה אתמול, עוד לפני זה, אבל הודו שזה תזמון מושלם!

נקודת החן השחורה שבזכותה יש לנו את אחת הנקבות הג'ינג'יות היחידות הידועות למדע.

לחתולי היתה חתולה לפני שהוא פגש אותי. קראו לה ג'יני. אבל אני קראתי לה "ג'יני החתולה מהגהנום".

כי זאת יש לומר, אני אינני חובבת חתולים גדולה. אני אלרגית אליהם, ועד שפגשתי את החתול של השבלול*, גם פחדתי מהם נורא. ואז פגשתי אני את החתולי שלי, ולא חלפו ימים רבים ועברנו לגור יחד. אני, הוא, והחתולה מהגהנום.

* לא הכוסי החרש הטמבל, הגאון הזקן המדבר.

היא היתה יושבת על הטלויזיה. מתחת למדף של כל המכשירים החשמליים, ובכל פעם שהייתי עוברת, היא היתה מורידה לי לאטמה איומה. היא הרסה את הספה, טינפה את כל הבית, הביאה מנחות ציפורים וג'וקים מתים, תקפה אותי בכל פעם שניסיתי לנקות, וחירבה לי את העציצים. בהתחלה השתדלתי. בחה-אלוהים. הייתי מלטפת אותה. והיא היתה מסתכלת עליי במבט מלא רשע, וראו לה בעיניים מה שהיא חושבת. "אם אני אתחיל פה בקטן, באצבע, אני יכולה לאכול את כולה. עליי."

הקש ששבר את גב הקיפוד היה כשיום אחד התכונן לו החתולי לאחת מנסיעותיו הרבות. הוא פתח את הטרולי שלו ולפני שהוא הכניס משהו, היא פתחה התנחלות קבע במזוודה. הוא הוציא אותה, הלך להביא את החליפה, וכשחזר, ברור כשמש, היא ישבה שוב בפנים. התהליך המשעשע נמשך כחמש-שש פעמים. עד שבסוף היא התעצבנה שהוא מוציא אותה, הסתכלה עליו במבט הכי מרושע שראיתי בחיים שלי, הורידה לו כאפה עצבנית במיוחד, וברחה בזנב מורם. או אז ידעתי שהיא באמת מרשעת אמיתית.

<מוזיקה עצובה> הוא תמיד ריחם עליה, כי היא עברה הרבה תלאות בחיים <סוף מוזיקה עצובה> אבל להורים שלי היו חתולים מתוקים כל כך, כמעט כלביים, כאלה שמגרגרים כמו מנוע קטן, ומרימים את הרגליים הקדמיות כדי להגיע עם הראש לליטוף. מטריפים כאלה. וזאתי? אבאשלי, אוהב חתולים ידוע, אמר עליה פעם שהוא חושד שהיא בכלל לא חתול אלא הכלאה בין נמר לקרקאל עם מזג רע במיוחד. אנשים פחדו לבוא אלינו הביתה. אוהבי חתולים נגשו אליה בפוזה הכל-יודעת הזאת של "אני? אין חתול שאני לא מאלף בדקה!" ואחרי שלוש דקות ברחו ביבבות כאב. ואני? אני הייתי בעיקר אלרגית אליה בטירוף. פיזית. כל הזמן, נזלת, שיעולים, גרודים וכד' "ממלכתי תמורת מסרגה", מה שנקרא.

אז יום אחד ירדתי לאילת עם חברה לכמה ימים. כשחזרתי, ראיתי שמרפסת העציצים המפוארת שלי פתוחה. בלי לחכות להסברים, חטפתי קריזה אלימה כדבעי, איך הוא מעז לחשוף את עציציי היקרים למפלצת המנוולת!?!?  מבט חטוף שני לימדני שהמרפסת שלה סגורה. קריזתי שינתה מיד כיוון, והפכה לטרוניה על האכזריות שבסגירתה של החתולה האומללה בחדרון הכוכי הזה, רק כדי לפתוח את הדלת למרפסת שלי. מבט שלישי לעבר חתולי אחד מיוסר מאד לימדני, שיש דברים בגו. החתולה, שוחררה לחופשי.

היא שוחררה מתחת לבית הורי החתול. שם אנחנו מתגוררים כיום. ונצפתה מספר פעמים בשלוש השנים שחלפו מאז. היא בריאה כשור, רזה ושרירית, מזהה את החתולי ותוקפת באלימות את כל השאר. אז כששמענו שמרעילים חתולים בכפ"ס, קצת דאגנו, כי לא ראינו אותה כבר כמה חודשים. ומילא אני, החתולי היה מאד מאד מודאג.

אתמול ירדתי לשחק סקווש עם המפלצת. בדרך החוצה מהחניה, ראיתי חתול ג'ינג'י חתיך על אחד ממכסי המנוע. להווי ידוע לכל כי חתולים בשלושה צבעים הם נקבות וחתולים ג'ינג'ים - זכרים. אז איך זה שג'יני ג'ינג'ית? או. יש לה נקודת חן שחורה קטנה ושקסית על הישבן. אז אמנם לא ראיתי נקודת חן, אך בכל זאת התקשרתי לחתולי להגיד לו שיש קנדידט ג'יני בחניה.

האיחוד היה מרגש. הוא האכיל אותה קרם פרש ופסטרמה. [אצלנו, חתולים אוכלים גורמה] והיא נגסה את ידו קלות, והלכה אחריו בבעלות ובזנב מורם, מביטה בי במבטי שנאה רושפת.

THE END

בהזדמנות זו:

די לעריצות של אוהבי החתולים!
גם לאנשים שלא אוהבים חתולים מגיע לחיות!

כששורטים אותנו אנחנו לא משטרטים?!
גם הרגשות שלנו לגיטימיים!

תנו לכלבים לנצח!
אבל בחיאת, שיעשו משהו עם ריח הפה המזעזע הזה.