הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

"קיפוד! אנחנו מתגעגעים אלייך!" זעקה הכותרת בתיבת הדואל המחילתית. את הפנייה הנרגשת לא כתבו לי מאות אלפי קוראיי מלפני עשור בערך, אלה המרקדים בימים אלה בפייסבוק על גוויית ישראבלוג המתקררת לאיטה, אלא ג'ון. ג'ון מפאזל-צ'ארמז.

אוי איך אני מתה על אלה. זה כמו הסוקרים בטלפון.. "קיפוד!! אני כל כך שמחה לדבר איתך!" - "שניה, מי את?" - "גורית [מלעיל] מטֶלֶ-תביאי-כסף!" - "אה. יופי. שמחה שנותנים לכם לשתות משהו משמח על הבוקר, אבל תמחקי אותי מהרשימה שלך." - <בטון נעלב, הרי שנים שנים אנחנו חברות מהגנון, אני וגורית [מלעיל]> "אבל עוד לא שמעת מה שיש לי להציע לך!" - "את רוצה לשמוע מה שיש לי להציע לך? או שנסגור כידידות ולא נדבר יותר לעולם?"

אז ג'ון היקר, וכל חבריו היקרים מפאזל-צ'ארמז, נראה לי שתתגברו.

כך סיננתי מתחת לשפמי ומחקתי את ההודעה. 

ובבניין ישראבלוג ננוחם. 

משרד התחבורה המקומי אישר לנשיא הרובע הניויורקי מרטי מרקוביץ', את תליית השלט הנ"ל על גשר וויליאמסבורג ביציאה מברוקלין:
"עוזבים את ברוקלין, אוי ויי!"

אתם מכירים אותי כבר לא מאתמול. ויודעים, בוודאי, שלא יתפסו אותי מתה עם סרט בכל צבע שהוא.

אני בכלל בעד העמותה "שמאלנים שאוהבים כתום!" שמוחה כנגד הגניבה הצינית של הצבע הכתום לטובת התעמולה.

ובכל זאת, הנאמר להלן הצחיק אותי מאד...

“בהתחלה תליתי על המכונית סרט כתום, כי אני נגד ההתנתקות.

אחר כך תליתי סרט ירוק, כי חסמו אותי באיילון.

אחר כך תליתי סרט כחול-לבן, כי אני בכל זאת ציוני,

ושמתי גם סרט צהוב, בעד המלחמה נגד הסרטן.

עכשיו כולם בטוחים שאני הומו".

Castro Fair 2001 SF Ca - קיפ"כ