אז היום בבוקר ישבנו אני ונקדימון והתלבטנו לאיזה לוויה ללכת. של אהוד מנור, או של מינקי גור הלוויתן המצוי. אנחנו לא לוקחים את הנושא בקלות ראש. באמת. בסוף החלטנו שמכיוון שנקדימון מרגיש יותר קשור למינקי ואני מכירה את אהוד מנור הכרות כמעט אישית*, אז נלך עם זה. אבל כדי שהמחוייבות החברתית תרשם בדעת הקהל הקולקטיבית, שנינו ננסה ליצור את הרושם כאילו שהשני נמצא איתו בלוויה.
בבחינת "נקדימון? הרגע דיברתי איתו. אני חושבת שראיתי אותו הולך לעבר גוש 2 חלקה ב', ליד הקבר של סעדיה גאון. גאון. גאון גאון. בטח קשור ליהורם."
זה מזכיר לי שלפני כמה חודשים הייתי באזכרה, (אני מאד אוהבת בתי קברות. מטופח כזה. שכנים שקטים. אורנים. פסטורלי.) והיא היתה בבית הקברות של כפר סבא. דומני שמעולם לא סיפרתי לכם שמשפחתי מזקני כפר סבא המה. יותר מששים שנה. אז הלכתי לבקר את סבתא שלי, על שמה אני קרויה, שנפטרה כ15 שנים לפני היווסדי. ואני חייבת להגיד לכם, לראות את שמכם המלא על מצבה, איננה חוויה מרוממת רוח.
מכל מקום.
לא הייתי רוצה חלילה שלא להתחשב בכבוד המת. אהוד מנור השאיר אחריו מורשת אמיתית ולא קיבל את פרס ישראל בחסד כי אם בשנים של השפעה על התרבות הישראלית. ואולם, אלמלא היה מת, הייתי מספרת לכם בלי העדר ציניות סרקסטית, שלא פעם מילותיו הותירו אותי בהלם היפר גליסימי. אולי הייתי אומרת משהו על ההבדלים בין משוררים לפיזמונאים בליווי דוגמאות מ"באני" ו"על השחיטה". אבל חליללי.
בנפול עלינו העתים הללו, שבהם נופלות להן איקונות תרבות בזו אחר זו, אין לי אלא לעצור ולחשוב: "הכיצד?"
מחד, נדמה שזוהי תופעה טבעית, הכרוכה בהגעה לגיל מסויים. עד גיל שלושים צברת איקונות, ועכשיו הן מתות. זוהי דרכו של עולם.
או אז לא נותר לי אלא לעצור ולחשוב בשנית: "האמנם?"
מחקר איכותי מעמיק שכלל מדגם מייצג של אדם אחד מעל לגיל ששים הוכיח לי שטענת המחקר שלי היתה נכונה.
זה הכל בגלל האינטרנט.
מאז שהתחיל עידן התקשורת, הטלויזיה, הטלפוניה, נולדים איקונות חדשות לבקרים. אני לא אומרת שכבודו של קישהונט איננו במקומו מונח, גם לא של נעמי שמר וחלילה לא של א. מנור. רק שפעם היה רק אחד העם. (רוצה לומר, אחד אחד העם בניגוד לִשְני אחד העם ) או יוחנן פאולוס. עכשיו כבר יש** יוחנן פאולוס השני, ואחריו יבואו עוד ועוד.
כל הנקודה שלי היא, שבעוד כ50 שנה פלוס מינוס, כל מיני פקצות ישבו ויבכו את מותה בטרם עת של רותם אבואב*** שצבעה להם את הילדות בצבעים עליזים. הן תכתובנה "שי!x!, אני לייק, מה זה עצו2ה... " בצהוב על גבי ורוד. ובא לציון גואל. אולי עד אז אפילו אני אהיה איקונה.
לסיום, אני רוצה להביא לכם את הטיוטה הראשונה של ההספד של נקדימון שהוא הולך להקריא בלוויה של מינקי.
* טוב, זה לא באמת. פשוט סיפרתי לנעמי בבוקר שפגשתי אותו פעם בקליניקה פלסטית לפני כעשר שנים כשהוא עשה את הניתוח להרמת עפעפיים ואני הסרתי שומה ענקית ושעירה מהלחי וככה הכרנו.
** כבר אין.
*** טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה
איור להמחשת דרכו הישרה של מינקי: