לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי


הבלוג שלי הוא בלוג פרטי, ואיש לא יגע בו בלי רשותי.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

טוב טוב


איך אני אזכור לכתוב פה מדי פעם?
כל עוד החלון הזה פתוח לי באיזה טאב, אני מלהגת לתוכו בשמחה. אבל ברגע שההארד דיסק שמחזיק את העונה השלישית של האוס מתחיל לתעתע, ואני עושה ריבוט (זה עם השרוכים של הנעליים וזה.) אז אני זורקת את הטאבים לעזאזל ומתחילה מחדש.
אני שונאת דואלי תזכורת, וככלל יש לי מלא חוקי תיבת דואל שמעבירים כל דבר אוטומטי, אוטומטית לאיזה ארכיב. יום אחד אני אקרא את הכל... זה יהיה כנראה היום שבו יתחילו להאכיל אותי בזונדה, ואני אהיה במצב וג'טטיבי. אבל מי סופר.
אפילו שמתי לי קישור קטן על הבאר למעלה, זה שכתובים בו הדברים הכי חשובים. נגיד, האתר של הסרגניות. (מזכיר לי את הפרק שהאוס מוציא תולעת באורך 25 רגל מבטן של חולת סיפה... הא! מצחיק.) אבל זה לא עזר.
חוצמיזה, לא אוהבת להקליד ססמאות ושמות משתמש מאה פעם. לא ידידותי לי.
יתר על כן, מוחי התגבן ובד בבד עם אובדן הזיכרון לטווח קצר וארוך (מי אתם, תזכירו לי?) גם איבדתי מעט מהז'ואה-דה-ויור שלי. (יענו, אני קוראת את עצמי מלפני שנתיים ומתקשה להחזיק את הסוגרים בקרקעית האגן. יענו, יוצא לי פיפי. ואז אני שואלת את עצמי מי זו המצחיקה הזאת שכתבה אז? ואני עונה לי "אל תבלבלי את המוח, הרי שללנו סארקוידוסיס, לימפומה, זיהום סביבתי, חיידקי, פטריות, טפילים... צ'ייס שוכב עם קמרון וממילא לא ברור אם זה אוטו אימוני או שזה סרטן."

המסקנה מתבקשת. אני צריכה הגיגית כדי לכפות עליכם הר כגיגית. או עדיף בהרבה שיהיה לי איזה כותב צללים. מישהו צעיר, בריא, רענן, משעשע ומקורי. ונמוך. לא יודעת למה. אבל נראה לי מתאים שכותב צללים יהיה נמוך. שייכנס מתחת לשולחן הכתיבה.
נכתב על ידי , 25/8/2008 04:57   בקטגוריות מפגרת&catdesc= אבל אופטימית, הגיגים, האגף הסגור  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מאמר


אז היום בבוקר ישבנו אני ונקדימון והתלבטנו לאיזה לוויה ללכת. של אהוד מנור, או של מינקי גור הלוויתן המצוי. אנחנו לא לוקחים את הנושא בקלות ראש. באמת. בסוף החלטנו שמכיוון שנקדימון מרגיש יותר קשור למינקי ואני מכירה את אהוד מנור הכרות כמעט אישית*, אז נלך עם זה. אבל כדי שהמחוייבות החברתית תרשם בדעת הקהל הקולקטיבית, שנינו ננסה ליצור את הרושם כאילו שהשני נמצא איתו בלוויה.

בבחינת "נקדימון? הרגע דיברתי איתו. אני חושבת שראיתי אותו הולך לעבר גוש 2 חלקה ב', ליד הקבר של סעדיה גאון. גאון. גאון גאון. בטח קשור ליהורם."

 

זה מזכיר לי שלפני כמה חודשים הייתי באזכרה, (אני מאד אוהבת בתי קברות. מטופח כזה. שכנים שקטים. אורנים. פסטורלי.) והיא היתה בבית הקברות של כפר סבא. דומני שמעולם לא סיפרתי לכם שמשפחתי מזקני כפר סבא המה. יותר מששים שנה. אז הלכתי לבקר את סבתא שלי, על שמה אני קרויה, שנפטרה כ15 שנים לפני היווסדי. ואני חייבת להגיד לכם, לראות את שמכם המלא על מצבה, איננה חוויה מרוממת רוח.

 

מכל מקום.

 

לא הייתי רוצה חלילה שלא להתחשב בכבוד המת. אהוד מנור השאיר אחריו מורשת אמיתית ולא קיבל את פרס ישראל בחסד כי אם בשנים של השפעה על התרבות הישראלית. ואולם, אלמלא היה מת, הייתי מספרת לכם בלי העדר ציניות סרקסטית, שלא פעם מילותיו הותירו אותי בהלם היפר גליסימי. אולי הייתי אומרת משהו על ההבדלים בין משוררים לפיזמונאים בליווי דוגמאות מ"באני" ו"על השחיטה". אבל חליללי.

 

בנפול עלינו העתים הללו, שבהם נופלות להן איקונות תרבות בזו אחר זו, אין לי אלא לעצור ולחשוב: "הכיצד?"

מחד, נדמה שזוהי תופעה טבעית, הכרוכה בהגעה לגיל מסויים. עד גיל שלושים צברת איקונות, ועכשיו הן מתות. זוהי דרכו של עולם.

או אז לא נותר לי אלא לעצור ולחשוב בשנית: "האמנם?"

 

מחקר איכותי מעמיק שכלל מדגם מייצג של אדם אחד מעל לגיל ששים הוכיח לי שטענת המחקר שלי היתה נכונה.

 

זה הכל בגלל האינטרנט.

מאז שהתחיל עידן התקשורת, הטלויזיה, הטלפוניה, נולדים איקונות חדשות לבקרים. אני לא אומרת שכבודו של קישהונט איננו במקומו מונח, גם לא של נעמי שמר וחלילה לא של א. מנור. רק שפעם היה רק אחד העם. (רוצה לומר, אחד אחד העם בניגוד לִשְני אחד העם ) או יוחנן פאולוס. עכשיו כבר יש** יוחנן פאולוס השני, ואחריו יבואו עוד ועוד.

כל הנקודה שלי היא, שבעוד כ50 שנה פלוס מינוס, כל מיני פקצות ישבו ויבכו את מותה בטרם עת של רותם אבואב*** שצבעה להם את הילדות בצבעים עליזים. הן תכתובנה "שי!x!, אני לייק, מה זה עצו2ה... " בצהוב על גבי ורוד. ובא לציון גואל. אולי עד אז אפילו אני אהיה איקונה.

 

לסיום, אני רוצה להביא לכם את הטיוטה הראשונה של ההספד של נקדימון שהוא הולך להקריא בלוויה של מינקי.

 


* טוב, זה לא באמת. פשוט סיפרתי לנעמי בבוקר שפגשתי אותו פעם בקליניקה פלסטית לפני כעשר שנים כשהוא עשה את הניתוח להרמת עפעפיים ואני הסרתי שומה ענקית ושעירה מהלחי וככה הכרנו.

** כבר אין.

*** טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה


איור להמחשת דרכו הישרה של מינקי:



נכתב על ידי , 12/4/2005 12:55   בקטגוריות הגיגים  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עמל


אתמול נסעתי לי ברכבי הגדול והחדש על כביש חמש לעבר צומת מורשה.

הרכב לא עשה כל רעש מיותר וגלש בלי מאמץ בכביש המואר באורותיהם של ממהרים אחרים לביתם.

הכיסא המוגבה סיפק לי התבוננות מעט מרוממת על העולם, והמוסיקה שהתנגנה עשתה לי מצברוח אופטימי.

 

"הנה אני" חשבתי, "עובדת הייטק מצליחה, מביטה על העוברים והשבים בסיפוק מסויים מעצמי, מהמכונית, מהרגע...היתכן? האם זה... 'סיפוק'?"

 

סקררררררררררררררררץץץץץץץץץץץץץץץץץ'!

 

"...השעה כבר אחרי שמונה בערב, כולם פה מסביבי עבדים אחרים שממהרים לביתם-קובייתם, שעבדו קשה מדי, הרבה מדי, בשביל שהקוביה תהיה מעט יותר גדולה ומעט יותר מפנקת. כולנו DRONES. גם אני. כל כך הרבה שעות, כל כך הרבה ויתורים, בשביל שהכנפיים שלנו תהיינה מעט יותר גדולות. כדי שנוכל להגיע יותר מהר לקוביה הבאה ולויתורים הבאים. אז יש לי טייטל בן שלוש אותיות. הלא יש פה CEOים כמספר הסטארטאפים, יש פה VPים אף יותר. הכל אויר, הכל הבל הבלים..."

נכתב על ידי , 14/3/2005 13:31   בקטגוריות הגיגים  
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

מין: נקבה

MSN: 

תמונה




194,916
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משפחתי וחיות אחרות , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקיפוד כזה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קיפוד כזה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)