הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

שיר של אלתרמן, בביצועם של חנן יובל, ירדנה ארזי ושלישית אף אוזן גרון (כוללת את אפרים שמיר) שבוצע באחד הפסטיבלים וזכה במקום הרביעי המכובד. השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב בגאונות מילולית אלתרמנית אפיינית.   בכל פעם שאני שומעת "חלילה לו" (חליללו) אני אומרת לעצמי "חָלִילָלִילְלָכְלֶכָלֶךָ"...

אפילו קניתי בגלל זה את האוסף של חנן יובל  כן, זו הייתי אני. היה רק אחד. אמרו לאמהות שלכם שאזל מכל החנויות.

נזכרתי בגלל זה, בעיקר בגלל התגובות...

ליל חניה/נתן אלתרמן  

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף

בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו

כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל

בהתפרש המחנה אשר דינו

להיות שופך דם האדם ומגינו.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע

היה נשקף פתאום מראה המלחמה

כמו הווי צוען, חבוי יתד וחבל

בחירותם של מסעות וחירומם

בו הכלים והחוקות בעירומם.  

ליל חניה...  

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרץ

שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו

ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך

ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא

צווחת צבעיו החריפים על חלילו.  

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)

ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל

אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה

של השירה, אבל אומר בקול גדול

בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.  

ליל חניה...  

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה

היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה

עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב

נפשו של דור, גם בשדה זרועה

לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.  

גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד

כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.

כל זה מתל ומגדות נחל יהיה

עולה ביעף ושב נקטע בליל

של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל

של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל..

אני רצינית, נו.

"בהתפרש המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו"

"ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא צווחת צבעיו החריפים על חלילו."

"לזכור, לא רק לרע, ימי רעה."

איך גאון?

בזמן האחרון מתות אושיות תרבות. נתן יונתן, פשנל, מאיר אריאל הגדול מכולם, נעמי שמר, ועכשיו גם אריק לביא.

כשחושבים על זה, אז זה אך הגיוני שימותו לך אושיות תרבות. הלא לכל דור יש את מי שגדל על ברכיו התחנך על מילותיו ושר את שיריו ומטבע הדברים, האושיות הללו מבוגרות ממך. באמת שאין טבעי מזה. 

לנו ברור לחלוטין שאלתרמן כבר מת ואנחנו מתחנכים רק על מורשתו. אבל לדור ההורים שלנו הוא אבד. כך בן גוריון, תרצה אתר, רחל, ודובי דוברמן.

כמו שאתה לומד להכיר בזה שיום אחד תשאר בלי ההורים שלך, כי זו דרכו של עולם, כך לאט לאט חודרת לראשך ההכרה שיום אחד לא יהיה שייקה לוי. או יוסי בנאי. עדו קינן, או דליה רביקוביץ'. וזה מדכא, מונאמי. פשוט מדכא. כל הנוסטלגיה שלך מתה ונשארת רק בך ובמתי המעט שחלקו את ההיכרות המעמיקה שלך. מהאנשים האלה נשארים דפים מצהיבים ומעלי אבק בתכניות לימודים שנואות ולעוסות עד אבדן טעם של משרד החינוך. אנשים שעשו לך את היום, לפעמים, עם איזה "גם צ'רנוחה היה באופסייד" או "את הלילה שלך, מרגיעים, מרגיעים"

את אריק לביא תמיד אהבתי, ובניגוד לפקודות מטכ"ל.

רוצה לומר, שבדרך כלל אדם מפנים את סלידתם של הוריו מאמנים. את דני ליטני, למשל, אני עדיין מתעבת רק בגלל שאמא שלי לא יכולה לסבול את השינים שלו.

אני רצינית עכשיו. כשאני מורידה שירים לנגן הMP3 שלי, זה RHCP, פרנטה, רולינג סטונז, איזה גוגודולז או שניים, וכך הלאה. וחוצמיזה כמה עשרות שירים של אריק לביא. אני מנגנת בShuffle ותמיד שמחה שהוא נדחף לתוך כל העכשוויים האלה.

אם לסכם למילה אחת, לי, זה עצוב.

	בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת לכל מבט ראשון - ניחוח הלילך היה או לא היה - ישנם לילות כאלה לילך היה לילו, לילו היה לא לך + זאב המים לו שיניים לו שיניים שני טורים ולמקי סכינאי יש סכין במסתרים + כל הנחלים הולכים לים ולי כבר אין לאן ללכת אני עכשיו מצב קיים ואת היסטוריה מתמשכת כל העצים לבשו ירוק אני לבשתי ג'ינס וכובע עכשיו הכל נראה רחוק רוצה לדעת למה כובע + זה קורה כשהדרך מתמשכת זה קורה רק ללכת, ללכת שום דבר לא ידוע לא שנה, לא שבוע רק לנוע לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה קורה + כי גיל נסע לחו"ל גיל נסע לחו"ל שלשום, בסוף אלול נסע לו גיל לחו"ל + את חכי לי ואחזור, אך חכי היטב. את חכי לי גם בקדר מסגריר הלב. . וישתו כוס יין מר, זכר נשמתי... את חכי וכוס נמהר אל נא, אל תשתי! + בתחנה בבאר שבע עמד קטר ומספרו שבעים ארבע מאות ארבעה עשר קטר קיטור תשוש קטר קיטור ישן עמד בתחנה והעלה עשן + בוקר עלה בהרים הכחולים טיפסתי נושם בשבילים עתיקים נולד בי שיר זמר נושן: "הו, מה כחול!" והד לי ענה מהרי הבשן: "הו, מה כחול, כחול, כחול, כחול!"

שלום
אני נוסעת
דווקא לא הייתי מתנגדת

שתלוו אותי הלאה
לא שאין לי אשליות
בקשר ללונדון
לונדון די מחכה לי
אני אהיה שם עם חתול