הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

השבוע יצאתי לארוחת צהריים עם המפלצת וזוג חברים שלה, עם בנם הפעוט (והמהמם) שגיא.

מן הון להון, שאלתי אותם אם לשגיא יש שם שני, "כן", הם אמרו. קוראים לו "שגיא-נחמן" על שם סבא שלו מצד האבא.

"יפה. יפה." אמרתי, ומיד הם פצחו בסיפור מעשה שאירע להם בארוע משפחתי מספר שבועות קודם לכן.

גליה: "הגענו לארוע, ואיתנו שגיא הקטן, ולפתע נתפסה אלינו איזו דודה נידחת שהיתה הרבה שנים בנפטלין, והחלה לשאול אותנו, מה שמו? מה שמה? מה נשמע? מזל טוב פה, מזל טוב שם.. כמה שהשם של שגיא יפה, ואיזו רגישות! אוי! איזו רגישות!"

ולא עזבה אותם כל הערב.

באותו השבוע התקשרה אותה הדודה אל אמא של גליה, סבתו של הרך. והחלה מפליאה שבחיה בזוג הנפלא, בנכד היפהפה וברגישות, הו הרגישות! שהביאה אותם לבחור בשם ההו-כה-יפה ונפלא.

הבחורה גרדה ראשה בפראות. יפה, כן. הם בחרו אותו כי הוא היה יפה בעיניהם. אבל הרגישות? מה עניין הרגישות לכל הסיפור?!

או אז אמרה לה הדודה "זה כל כך יפה שקראו לו על שם שני הסבים של גליה. גם ששון, וגם גיורא!"

ההורים המבוהלים החליפו ביניהם מבטים מבולבלים שהפכו מיד להנהונים נחושים ורבי חשיבות. "נו בוודאי! ששון גיורא! לא סתם ששון-גיורא, ששון-גיורא-נחמן! על שם כל הסביפ שהשיבו נשמתם. זה בגלל הרגישות! הו, הרגישות!"

ומאז, בכל פעם ששגיא הקטן עושה דבר מה שאיננו נושא חן בעיני הוריו, הם מיד נוזפים בו יחדיו: "ששוןגיוראנחמן! שאני לא אראה את זה קורה שוב!"

ליר, קוקסטה, זו רק עוד דוגמא, אתם נובחים במעלה העץ הלא נכון!

הלילה שמרנו על עולל. לילה שלם, אצלנו בבית. מה נקרא בעגה האינגליזית Toddler או בתרגום חופשי "דדאי". כזה שמדדה לו.

תובנות ומסקנות בלתי הפיכות:

א. לא עושים ילדים.

ב. הטלטאביז זה השטן.

ג. אין, וכשאני אומרת "אין" אני מתכוונת אין בא' רבתי, זילצ', כלום, מולקולה. אין צליל יותר מעצבן, בלתי נסבל ומטמטם מאשר ה"אֶאאה!!" של אי שביעות הרצון ממה שעשית עכשיו. איך העלית בדעתך לשאול אותו אם הוא רוצה לשתות?! טמבל! או לאכול ווָּאווָּא? או לישון? (חו"ח! ילדים קטנים לא ישנים. הם נלחמים בעפעפיים הכבדים, מתפתלים, מתעצבנים כשאתה מתחיל לגלוש מישיבה זקופה לתנוחה יותר נוחה.. מעירה אותך צעקה ישר לתוך האוזן: "עקום!" כמה זמן לקח לי להבין שזה "לקום!".. אל אלוהים. אני גמורה. כמו דמות מסרטים מצויירים עם ורידים בעיניים וקיסמים בעפעפיים. נדמה לי שפתחתי סוגריים איפשהו למעלה. אנא סלחו לי שאני לא סוגרת. אין לי כח.

ד. זה לא מצחיק לדחוף לבנאדם מבוגר את המוצץ שלך לפה. וגם לא את הבקבוק. פשוט לא מצחיק. בטח לא מצחיק בהיסטריה. בטח לא מצחיק עד כדי כך שצריך לצווח אָפָּם! בכל פעם שאתה עושה את זה. מדובר בהתעללות מכוונת בהיקפים כל כך גדולים שקשה לאמוד, תופעה לא מדווחת שכולם מסתירים. תנו לאמת לצאת לאור! אפילו שזה לא נעים! זו לא אשמתנו!

ה. מה זה לאלף אלפי עזאזלים "אָצָמִי"?!?! ובכלל, רבאק, אם אתם לא יודעים לדבר, סתמו. זו לא דרישה מופרזת בכלל. אני לא יודעת לתקן שקעים. אתם רואים אותי רצה עם מברג ודוחפת אותו בשקע? לא רואים. נכון? אז בבקשה.

ו. לפחות לא ביקש את אמא. אבל עשה מחתולי שטן ולא נתן לו להתקרב. מה שעשה את הלילה שלי לפיסת תענוגות צרופה המורכבת ממרדף אחרי עולל מצווח בהתרגשות כי זה נורא נורא מגניב לברוח באמצע שמחליפים חיתול עם קקי. נורא מגניב.

ז. למה לעזאזל אנשים עושים ילדים?! ואם הם כבר עושים ילדים, למה הם עושים עוד ילדים?!

ח. אבל איזה אפרוחון משגע. אין מילים. חן מטריף נודף מכל חיוך ומבט ואצבעות שעושות תנועות ליטוף עדינות ולא מודעות לגמרי, כדי להפיק את ההנאה המוחלטת והשלמה ממגע עם השמיכה שלו.

ט. להווי ידוע לכל כי אין שעה כזאת חמש בבוקר, ואני מוכנה לשים את ראשי שראיתי אותה היום. אבל מאחר שאני לא מאמינה גדולה בעל טבעי, כנראה שטעיתי.

י. הכיצד זה עולל כה קטן, מצליח בעשר דקות, לעבור על כל הבית ופשוט לקחת חפצים מבלי משים ולהניח אותם במקומות אחרים? כבר חודש שהבית נקי ומסודר כפי שמעולם לא היה. עשר דקות ואני שוקלת להכריז עלינו כעל איזור מוכה אסון.

יא. אני ישנתי, במצטבר, שעתיים וחצי, הוא ישן שש. זה ממש מעט, לא?.. השרמוט בטח יישן בגן שנת צהריים ארוכה ארוכה. ואני? אני, לא אעשה ילדים!