הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

הגיע אחד הימים הנחמדים בשנה. היום אנחנו חמש שנים יחד. (cue fireworks) יש שיאמרו "וואו, המון!", יש שיאמרו "נו, מה זה כבר חמש שנים? ילדים אתם!" אני מוצאת שזה בדרך כלל עומד בקורלציה ישרה עם כמה זמן האנשים האלה הינם או היו במערכת יחסים.

מכל מקום, קמתי הבוקר לריח מוזר, אך עם זאת מוכר. ריח... לא נעים. ניסיתי להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון, ולא הסתייע. המוּכּרוּת של הריח לא הרפתה ממני.

"קקי של ג'ורג'?!" אמרתי לעצמי בחוסר אמון, "זה לא ייתכן. הרי ג'ורג' יתפוצץ לאלף חתיכות באמצע הסלון ולא יעשה בבית."

ובכן, יצאתי מהמיטה, וראה זה פלא. ג'ורג' איננו מפוצץ לאלף חתיכות באמצע הסלון, ואולם ערימת גללים עצומה שוחה בשלולית שניתן רק לתאר אותה כ"מצחינה", ממתינה לי אחר כבוד על סף דלת החדר. (החדר, שהיה סגור כמעט לחלוטין מפאת השימוש במזגן לקראת השינה, הפך למקלט צחנה בלתי רגיל, ביחוד לאור העובדה שמאוורר התקרה לא נח ופיזר את הריח טוב טוב בכל פינה אפשרית.)

" לזה שג'ורג' בחתיכה אחת יש רק הסבר אחד הגיוני" אמרתי לעצמי והערתי את י'. מה זה הערתי? ניערתי.

"פיצי, היה לנו כלב אחר בבית הלילה, והוא חירבן לנו על סף דלת החדר. אתה מריח?"

י', תתרן מדופלם, מלמל משהו על זה שנורא חשוב לישון ושבכלל מאוחר ומה ריח? ואיזה ריח? ונרדם שנית.

ניעור שני הביא אותו להבין שיש מקרה חירום, והוא קם מהמיטה. אני ברחתי לסלון כדי לנשום קצת. ומה קידם אותי בבואי? נכון. שלולית מהבילה באמצע השטיח החדש.  הכלב המיסתורי שפרץ לנו הביתה היכה שנית! ולא כלב קוטל קנים הוא היה, הו לא. כל גלל מלמיליאן. כל שלולית, אגם החולה.

פתחתי את כל החלונות והתחלתי לספק לי' אספקה בלתי פוסקת (פסיק) של שקיות, חומרי ניקוי, מגבות נייר, מגבות רב פעמיות, יו ניים איט! הוא עבד שם בפרך, היקיר לי, ואני תרמתי את חלקי בזה שהגשתי לו עזרים עם יד פשוטה במלואהּ ומבלי להסתכל להיכן אני מגישה ובכך שלא הוספתי לו עבודה של ניקוי פסולת אנושית הנובעת מהפתחים העיליים יותר של גוף האדם, (אם אותו אדם רגיש מאד לריחות עזים).

בתום הסאגה המזעזעת הורדנו את ג'ורג' לטיול והוא לא עשה את צרכיו. כנראה מרב בושה על זה שהוא הכניס כלב אחר לבית כשישנּו. וככה התחיל יום השנה החמישי. שלשול, ותשעה באב.

נ.ב. הקטגוריה צריכה להיות "יציאות רכות", עם הקוראים הסליחה.

נ.ב.נ אגב ג'ורג' ותשעה באב

אתם יודעים שאני לא קוראת חדשות ולא שומעת עיתונים כבר שנים. אז נורא הפתיע אותי שמישהו שאני מחשיבה כשמאלן בלב ובנפש שלח לי איזו כתבה משונה על חייל אמיץ וטוב לבב שעשו בו לינץ' בשפרעם. "קצת מחוץ לקראקטר שלו לשלוח כאלה דברים" אמרתי לעצמי ומשכתי בכתפיי.

לא עבר יום ובנסיעתי לאסוף חתולים מעם טיסתם שמענו מעין דיווח שלאחר מעשה על ביקורים של ראש הממשלה בשפרעם בגלל ה"פיגוע". הבטנו זה בזו בתמיהה והתחלנו לחבר את הנקודות. "אולי איזה חייל ירה בערבים?" אמר החתול. "עכשיו הכל מסתדר!" אמרתי לו. "המאמר שנשלח לי היה כל כך מוזר שיבוא ממי ששלח אותו, שרק אם הוא היה ציני זה מסתדר." הכותב תאר נער צדיק ויפה עיניים רך לבב ואנטי גיוס לצבא שנעשה בו לינץ' מזעזע בעוד המשטרה עומדת מנגד ולא נוקפת אצבע לעזרתו. "הכתובת היתה על הקיר" הוא אומר. "הילד היהודי הטוב הזה היה בתהליך של חזרה לשורשיו, ועכשיו הוא נלקח ע"י המרצחים." עוד הוא סיפר בריגשה איך הנער התנצל כשהוא הבין שזו היתה שכונה דרוזית. בבחינת "אופס, לא ידעתי שהם היו יהודים חילוניים."

אז סיפרתי על זה לנקדימון.

יצאה לנו שיחה... לא לבעלי נפש רכה.

אתם צריכים לסלוח לי, אני באמת לא בקיאה בפרטים...

נקדימון: צדיק הוא היה.....

קיפוד: צדיק ותמים!

נקדימון:  הוא בכלל לא התכוון לירות בהם הוא רק רצה לפתוח כמה חלונות כי היה חם והמזגן לא עבד.

קיפוד: ואז נלחצה לו האצבע, והיה רעש נוראי. והוא לא הבין שזה הוא, אז הוא הסתובב מהר-מהר לראות מה קורה בצד ימין, וזה לא היה משם! אז הוא מיד הסתובב לצד שמאל וזה לא היה משם גם!

ואז הוא ראה שזה שכונה של דרוזים אז הוא פשוט הניח שהם עושים חתונה.  אז הוא התנצל שהוא נבהל.

נקדימון:  נכון זה גם מה שאני שמעתי ואז הם לא קיבלו את ההתנצלות שלו!!

קיפוד: לא יאמן! איזה חוסר נימוס!

נקדימון:  פשוט חוצפה.

קיפוד: אלה לא בני אדם הערבים האלה, אני אומרת לך...

נקדימון: דרוזים זה גם ערבים?

קיפוד: רק הגברים.

נקדימון: חשבתי ככה.

זה חשוב שיידעו....שלא יהרגו בטעות עוד דרוזים.

אני חושב שהם בסכנת הכחדה אי אפשר למצוא אותם יותר בטבע. ידעת?

קיפוד: רק בשמורות.

נקדימון:  הם והפנדות. נורא עצוב...